הפיתוי האחרון של ישו

צפיתי אתמול בסרטו של מרטין סקורסזה "הפיתוי האחרון של ישו". יש פער שאינו ניתן לגישור כאשר אני, ישראלי ויהודי, צופה בסרט שמבוסס על סיפורי הברית החדשה, מבלי שגדלתי עליה. הרי כל פרט שסקורסזה בוחר לכלול, להשמיט או לשנות, מיד נוגע בצופה המערבי הנוצרי (הקהל המיידי שהבמאי ודאי חשב עליו) ברבדים טבועים עמוק של אישיותו ותרבותו. אני, שלמדתי את סיפורי הברית החדשה בגיל מאוחר, ולא גדלתי עליהם, אינני חווה כך את הסרט. אני יכול לחוות את ההשוואה לברית החדשה רק באופן אינטלקטואלי, ולא כחוויה אישית-ביוגרפית.

המצאותם של ארבעה ספרי בשורה זה לצד זה בתוך הקאנון, מספקת בעצמה הצצה למסורות המתחרות על עליונות, לפירושים שונים ודרכי פתרון מגוונות לבעיות הצצות מתוך הנראטיב המקורי, שבחלקו אבוד לנו. מעניין לראות איך הבמאי מתמודד עם הסתירות האלה ומנסה ליישב ביניהן כדי ליצור רצף עלילתי אחד.

בבשורה על-פי מרכוס, למשל, הנחשבת על-פי החוקרים לגירסה המוקדמת מבין הארבעה, מתועדות מילותיו האחרונות של ישו כ"אלהי, אלהי, למה שבקתני" –  גירסה ארמית לתהלים כ"ב 2. בשינוי קל, גם הבשורה על פי מתי משמרת את המסורת הזו. המילים כתובות במקור היווני באופן פונטי, שמבטא את הארמית, ואז מתורגמות ליוונית. האותנטיות שעולה מן הכתוב מצמררת: הן העובדה שישו מכיר את הכתוב בארמית, והוא פונה אליו בשעת צרה באופן טבעי, והן העובדה שהכתוב משמר את הצליל של המילים, גם אם לא כל הקוראים מבינים אותן ונזקקים לתרגום –  פשוט כדי לתעד את הדברים האחרונים שיצאו לו מהפה. וכמובן, תחושת המצוקה האיומה שעולה מתוך הדברים. כל אלה גורמים לי להאמין שזהו שימור אותנטי של מילותיו האחרונות, והמחשבה שנשתמרו לנו מילותיו האחרונות של אדם שחי לפני אלפיים שנה היא מצמררת.

הקושי התיאולוגי הוא ברור: אם ישו אמור להיצלב כדי לכפר על מעשי האנושות, כיצד הוא יכול לחשוב שאלהים עזב אותו בנקודה כזו? שלא לדבר על עצם הבעייתיות שבנקודת הציר המרכזית הזו, ישו יוצא בדברי תוכחה כנגד האל. יש לראות בקושי הזה את המניע לשינוי מילותיו האחרונות, כפי שהן מופיעות בגרסאות המאוחרות יותר. בבשורה על-פי לוקאס הוא פונה בתחינה "סלח להם, אבי, כי הם אינם יודעים את מעשיהם", ובבשורה על פי יוחנן הוא אומר שהוא צמא, וכשמגישים לו בד ספוג בחומץ הוא אומר "נִשְׁלם" ובזה נופח את נשמתו.

סקורסזה מחבר את הגרסאות כדי ליצור פיתול עלילתי שאיננו נמצא בברית החדשה (למעשה, זהו עיבוד קולנועי לספר של ניקוס קאזנצאקיס, כך שאני מניח שהרעיון הוא שלו): ישו עולה על הצלב ואומר את בקשת המחילה המופיעה בלוקאס. ברגע של משבר, הוא אומר את הפסוק הארמי המופיע אצל מרכוס ומתי (אצל סקורסזה הוא אומר את המשפט באנגלית). לאחר מכן, השטן נגלה אל ישו בדמות ילדה קטנה, המורידה אותו מן הצלב, ומעודדת אותו לעזוב את השליחות שהופקדה בידו, ולהקים משפחה כאחד האדם. זהו הפיתוי האחרון של ישו. על ערש דווי, מוכיח אותו יהודה איש קריות (!), וישו מבקש מחילה מאלהים, ומבקש לשוב להיצלב. בעמדו שנית על הצלב הוא אומר את המילה ששמו בפיו בבשורה על-פי יוחנן "נשלם".

הגירסה הזו עוררה סערה ברחבי העולם הנוצרי כשהסרט יצא, ויש מדינות בהם הוא נאסר לשידור עד היום. בצרפת זרקו כמה קנאים בקבוק תבערה לתוך אולם בו הוקרן הסרט. כזכור, לאחר הדפסת קריקטורות של מוחמד בעיתון דני, נערכו הפגנות אלימות על-ידי מוסלמים ברחבי העולם. אנשים רבים במערב, ודאי בארצות-הברית, משוכנעים שאלימות וקנאות דתית היא משהו שאינהרנטי לאיסלם, ומנוגד לנצרות וליהדות. האיסלמופוביה הזו מעודנת לפעמים בשיח על ערכים "יהודים-נוצריים" (Judeo-Christian). ראוי לזכור שמעשים כאלה קיימים גם בהיסטוריה היהודית והנוצרית, הרחוקה והקרובה. הכל לפי נסיבות הזמן והמקום.