בין קריאה מסורתית לקריאה ביקורתית

באתר "הארץ" הופיעה היום ידיעה על מודעה לציון יום השנה ה-68 שנפסלה על-ידי משרד ראש הממשלה, כיוון שהייתה פוליטית. בתגובה אמרה ח"כ לימור לבנת: "מה שכתב ז'בוטינסקי לפני שנה זה פוליטי?" (אגב, נראה לי שהתשובה היא חיובית).

ייתכן שהציטוט הוא מדוייק, ושהשגיאה של לבנת הייתה במקור. נראה לי סביר יותר שמדובר בשגיאת הקלדה שבה נשמט מספר השנים שלבנת מנתה. שגיאה דומה אירעה לאחד מהמעתיקים של ספר שמואל א', שבעטייה מופיע עד היום בתנ"ך:

בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל(שמואל א' י"ג 1).

לקורא החילוני הפסוק הזה אינו מציב קושי משמעותי. כפי שבקריאת העיתון היום הבנתי מיד שהמספר נשמט מדבריה של לבנת, כך נקל להבין שהמספר נשמט בציון גילו של שאול. עבור האדם המאמין, המבקש לראות בטקסט קדושה ושלמות שאף שגיאה אינה יכולה להופיע בה, יש צורך להסביר את הקושי בדרך אחרת.

רש"י אומר:  "אמרו רבותינו ז"ל כבן שנה – שלא טעם טעם חטא; ויש לפתור בן שנה שאול במלכו – בשנה ראשונה שהומלך בה".

רש"י מביא את דברי חז"ל (למעשה, דברי רב הונא, המופיעים בבבלי, יומא כ"ב ב), ומבלי לתקוף אותם או לציין מפורשות שהפירוש שלהם אינו מתיישב עם פשט הטקסט, מציע פירוש אחר, שהוא הפתרון הנכון לדעתו – "ויש לפתור". והקורא מבין שאם זה הפתרון הנכון, הרי שהצעתם של חז"ל אינה הפתרון הנכון. אלא שהאמת היא שגם הפירוש של רש"י אינו יכול להיות הפירוש הנכון. כדי שלא להודות שהטקסט שגה (אולי מפני שלא העלה על דעתו את האפשרות הזו, ואולי מסיבה אחרת), נאלץ רש"י לפרש בדרך שאינה מתיישבת עם תחביר לשון המקרא. בשום מקום ובשום אופן "בן שנה" אינו יכול להתפרש כ"בשנה הראשונה למלכותו".

הפער הזה, בין הקריאה של האדם המבקש לשמור על שלמות הטקסט וצדקתו, לבין הקשיים העולים בתוך הטקסט הוא משהו שקשה לי להבין אותו לפעמים.

אתמול, בסמינר שאני משתתף בו, הדובר היה ליאון קאס, מרצה מאוניברסיטת שיקאגו, שעמד בראש הוועדה המייעצת לנשיא בנושאי ביו-אתיקה (אינני זוכר את השנים המדוייקות, אך בשנים האחרונות, כלומר, בזמן שלטונו של הנשיא בוש). ההרצאה שלו דנה במצוות בני נח (בראשית ח'-ט'), ובפתח דבריו הוא הציג את השיטה שלו לקריאת הטקסט: הוא אמר שהוא איננו מתייחס להשערת התעודות, איננו מתייחס לפירושים מאוחרים, ואף איננו מתייחס לדברים המופיעים בטקסט המקראי, שטרם נאמרו ברצף הדברים.

זוהי שיטה מעניינת, אך אפילו בה לא היה כדי להגן על הקריאה שהוא הציע של הפסוקים. בשלב השאלות, אנשים שאלו אותו שאלות שהתייחסו לטקסט כפי שהוא הציע, אך הצביעו על סתירות הקיימות בין הפירוש שלו, לבין מה שמופיע בפרקים הקודמים. במילים אחרות, הסתירות המופיעות במקרא אינן מאפשרות אפילו תחת התנאים הנוקשים של "הקריאה הנאיבית" שקאס הציע ליישב את כולן.

אחד השואלים לא נשאר נאמן לחלוטין לכללים הללו, כיוון שהוא הזכיר בשאלתו את שני ספורי הבריאה. הוא ציין שבסיפור הבריאה הראשון, אלהים מברך את האדם, בעוד שבסיפור השני הברכה הזו הושמטה.

[הערת ביניים: לצורך קיצור הדיון, אני מניח כאן ידיעה מוקדמת של הקוראים עם עיקר השערת התעודות, שיש הקוראים לה תורת המקורות (בעקבות קאסוטו), או בשם השגוי "ביקורת המקרא" (כינוי המעיד על קושי לקבל את ההשערה בדבר קדמותה ואחדותה של התורה, עד כדי שזו נתפסת כביקורת של המקרא בכלל). מי שאינו מכיר את ההשערה, יוכל למצוא מבוא קצר בספרו של יאיר הופמן "סוגיות בביקורת המקרא" (בסדרת "אוניברסיטה משודרת"), עמ' 39 – 67.]

בחזרה לדיון: זהות השואל ששאל על שני סיפורי הבריאה, איש חב"ד בפרינסטון, הפתיעה אותי, והייתה קשורה בדיוק לפער הזה שאני מדבר עליו. הרי אם מקבלים את ההנחה שפרקים א'-ג' בספר בראשית מורכבים משני סיפורים נפרדים שלא הכירו זה את זה בזמן שנתחברו, ממילא אין קושי בשאלת ההבדל ביניהם: ההבדל נובע מנסיבות חיבורם. גם אין מקום לדבר על השמטה, כיוון שאין מדובר בהשמטה של הברכה, אלא בכך שמחבר אחד שנושא הברכה חשוב לו כתב זאת, ומחבר אחר, עם אג'נדה אחרת, לא כתב זאת. מאידך, אם דוחים את השערת התעודות, יש לראות בסיפור סיפור אחד, שבשלבים שונים המספר מודיע פרטים שונים, כפי שרש"י אומר לגבי סיפור הבריאה של האדם: "כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר".  עבור מי שבוחר לקרוא כך את התורה, ודאי שאין השמטה של הברכה: בפרק ב' הברכה אינה מוזכרת כיוון שזו כבר נאמרה בפרק א'. מדוע שהמחבר יחזור על הברכה פעמיים?

זהו דיון שאין לו סוף, ותמיד אפשר יהיה להעלות אותו מכיוונים שונים. טוב להיזכר בו מדי פעם, ולהרהר בו דרך שאלה חדשה, או דרך סוגייה שטרם הרהרתי בה.