מתי מותר למורה לטעות?

בפעם השנייה שהיא נאלצה למחוק את הנסיון שלה להבין את המשפט, המורה שלי ללטינית כבר הייתה קצת נבוכה. היא סובבה את הראש מהלוח, והעיפה אלינו מבט. "אולי כדאי שאני אתחיל להתאמן על המשפטים שאני נותנת לשיעורי בית בעצמי לפני שאני באה לשיעור". יכולתי לדמיין מישהו מסנן "כן, כדאי", אבל אף אחד לא נהג כך. כולנו צחקנו בנימוס, מנסים להפיג את המבוכה. בנסיון השלישי זה הצליח. משהו שהיא קודם פירשה כלוואי של הנושא היה בעצם פסוקית משועבדת למושא, והתובנה הזו פילסה את הדרך לתרגום מלא של המשפט והבנה שלו. אולי. אי-אפשר לדעת אף-פעם בלטינית. במשפטים אותנטיים, לא כמו אלה שמומצאים עבורנו בספר לימוד, יש לרוב יותר מדרך אחת להבנה, בגלל תחביר מאוד אליפטי. כך שהעובדה שהגענו רק להבנה אפשרית אחת של המשפט הבעייתי קצת חשודה בעיניי. כמובן שבאותו שלב כולנו שמחנו להימלט ממנו עם אפשרות הבנה אחת, אבל עדיין נותרה בי תחושה שאם היינו מבינים אותו באמת, הייתה לנו לפחות אפשרות אחת נוספת על הלוח.

אני התעניינתי יותר בשאלה הפדגוגית שעלתה מהמשפט הבעייתי, שהסתערנו עליו שלוש פעמים. האמנם צדקה המורה שלי שהיא צריכה להכין את השיעורים מראש? נראה לי שהדבר תלוי במטרת ההכנה המוקדמת. ראשית אעיר שניכר שהמורה משקיעה מאוד בקורס הזה. היא מדגישה כל פעם שהיא פנויה לתת לנו שיעורים פרטיים בנוסף למפגש היומי (מדובר בקורס אינטנסיבי שמתקיים כל יום על פני שישה שבועות). היא בודקת שיעורי בית כל ערב, עונה לאימיילים, מכינה בחנים שמותאמים לקצב שלנו ולבעיות הספציפיות שעלו בשיעורים שלנו (במקום להשתמש בבחנים מקורסים קודמים). כך שבכל מה שנוגע להשקעה בקורס ולהכנה ברור שהיא מכינה. אילו הייתה לי סיבה לחשוב שהיא לא מתכוננת בכלל לשיעור, או שהיא מזלזלת בצורך להכין את הקורס, הייתי מסכים ואף תובע שתהיה הכנה רצינית יותר. אך אין ספק לגבי כנות ההכנה ורמת ההשקעה.

את המשפט שהיא אמרה יש לפרש בדרך אחרת. נראה לי שעולה ממנו דמות של מורה שצריך לעבור את הקשיים שלו עצמו עם השפה בהיחבא, כדי שיוכל להציג בשיעור מצג-שווא שהכל הולך לו בקלי-קלות ובטבעיות. לא כך היה עם המורה שלי עד כה, ולא נראה לי שראוי שיהיה כך.

מובן שאם בשיעור הראשון של הקורס היו דברים שהיא הייתה שוכחת או לא יודעת, זה היה מביך ואף מטריד. אבל בכל מה שנוגע לאבני היסוד של השפה היא הוכיחה בקיאות, מקצועיות ושליטה עמוקה בחומר. כעת, כשאנחנו בשישית האחרונה של הקורס, אנחנו נתקלים במשפטים מורכבים, וגם עבור המורה הם אינם תמיד פשוטים. לא בלבד שאני חושב שאין צורך להסתיר את הקשיים הללו, אני כמעט מתפתה לומר שהכרחי שתלמיד יראה את המורה שלו מתלבט בדברים הללו.

בשנה החולפת הייתי מתרגל בקורס על הנצרות הקדומה. שיתפתי את התלמידים החל מהשיעור הראשון בעובדה שאינני מומחה לנצרות, ושאני מביא למפגשים שלנו את הידע שלי במתודולוגיה אקדמית של חקר דתות, ואת הרקע היהודי של הנצרות, אבל שיש דברים שנצטרך ללמוד ביחד. כאשר תלמיד שאל אותי שאלה שלא ידעתי עליה את התשובה, אמרתי שאינני יודע ושאשיב בשבוע הבא. במפגש הבא, לא הסתפקתי בתשובה עצמה, אלא גם הבאתי את הדרך שבה מצאתי את התשובה: אם הייתה זו אנציקלופדיה, מילון, מאגר מידע מקוון או מונוגרפיה בנושא, כל פעם הבאתי את החומרים איתי לכיתה, ושיתפתי אותם באופן החיפוש. היה בזה מסר חשוב: "אינני מתיימר להיות מקור ידע שאין לו תחתית. הידע שלי הוא מוגבל, אבל אני יודע כיצד לחפש ידע חדש. אם אני עונה את התשובה מתוך הראש, אתם עשויים לחשוב שבאיזושהי דרך פלאית אני יודע את התשובה, בעוד שאתם אף פעם לא תדעו. לעומת זאת, אם אתם רואים כיצד חיפשתי אותה, אתם תדעו כיצד לחפש את התשובה לשאלה הבאה שתהיה לכם, גם לאחר שהקורס הזה ייגמר".

הצורך של המורה להוכיח בקיאות וידע צריך להיות מאוזן עם הצורך של התלמיד להרגיש שהידע הוא בר-השגה ונגיש גם עבורו. יש מורים שנוטים יותר מדי לצד אחד של המתרס, ומנסים להוכיח בקיאות בכל מחיר. בתרגיל של הקורס על הנצרות הקדומה, הרגשתי לפעמים שאני נוטה יותר מדי לצד השני, ושאין לי מספיק ידע שדרוש עבור הקורס. הנסיון לאזן בין שתי הקיצונויות הללו הוא אחד הכישורים הדרושים למלאכת ההוראה.

כשראיתי את המורה שלי ללטינית נאבקת עם תרגום של משפט, הבנתי שאסור לי להתייאש כשהתרגום לא מצליח לי. ניסוי וטעייה הם לחם חוק של כל תהליך למידה, וההדגמה של המורה לאופן שבו מנסים, טועים, שוב מנסים ולבסוף מצליחים היוותה שיעור חשוב.

מחשבה אחת על “מתי מותר למורה לטעות?

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.