על אוריינות ומחלוקת

בשבוע הספר האחרון שהייתי בו (לפני שנתיים, דומני), קניתי את ספרו של אלברט באומגרטן "הכיתתיות בימי הבית השני", בסדרת האוניברסיטה המשודרת. באומגרטן, המלמד באוניברסיטת בר-אילן, הוא אחד החוקרים הבולטים המתנגדים לזיהוי הכת שכתביה נמצאו במערות קומראן עם עדת האיסיים הנזכרים בכתביו של יוסף בן-מתתיהו. בעניין זה הוא כתב מאמר מקיף מאוד, עם כותרת שעשויה להלום כל-כך הרבה מאמרים, ודאי שבמדעי הרוח: "למי אכפת ומה זה משנה?" (Who Cares and Why Does It Matter? Qumran and the Essenes Once Again!). יש לי קישור למאמר הזה, אך כמו במקרים דומים, הגישה אליו מוגבלת.

טענה זו איננה מהווה את עיקר הספר שבסדרת האוניברסיטה המשודרת, ועדיין קולו המיוחד של באומגרטן במחקר קומראן ניכר בו. באומגרטן ניגש למקורות מבית שני, כולל מגילות קומראן, במבט של סוציולוג. הוא איננו מסתפק רק בניתוח המקורות מן התקופה, אלא מתאר תופעות מקבילות מאנגליה של המאה השבע-עשרה או אפריקה של המאה העשרים כדי לחזק את טענותיו. דוגמאות כאלו אינן שכיחות במאמרים מדעיים, כיוון שאין זיקה ישירה בין החברות הללו. גם באומגרטן איננו טוען לזיקה שכזו, אך משתמש בקווי-הדמיון כדי להאיר נקודות מסויימות, ולהדגים כיצד השערות שהוא מעלה לגבי הטקסטים הללו ייתכנו על-פי ביטויים בחברות בעלות תכונות כלליות משותפות.

אחד הפרקים שבספר מוקדש לאוריינות ולהשפעתה על החברה. באומגרטן טוען שבתקופת בית שני הייתה עלייה בשיעור יודעי קרוא וכתוב בעם ישראל. העלייה הזו היא יחסית כמובן, כיוון שמספר האנשים שידע קרוא וכתוב במאה השנייה לספירה לא היה עולה על שיעור של חמישה אחוזים בחישוב המרחיב ביותר. מובן שרוב מוחלט של פלח אוכלוסייה זה היה גברים. משמעות הדבר היא שגם אם בתקופת בית שני הייתה עלייה דרמטית של מאה אחוזים (ובנקודה זו באומגרטן לא דן באחוזים, למרבה הצער), עדיין היו כתשעים אחוזים אנאלפביתיים.

הנקודה המעניינת ביותר שבה הוא מקשר בין אוריינות לנושא המרכזי של ספרו, קשורה להשלכותיה של אוריינות על פולמוסים חברתיים:

תרבות שבעל-פה היא תרבות שיכולה לסבול סתירות ולהכיל ניגודים. לעומת זאת תרבות כתובה מפנימה את דרישה לדייקנות ולחד-משמעות…תרבות כתובה, אם כן, מעוררת דבקות בעקרונות של דיוק וקפדנות, אבל תחום החיים שבו התכונות האלה יבואו לידי ביטוי משתנה מתרבות אחת לאחרת. לפי הבילוק [Havelock], תורת האידיאות של אפלטון הייתה אחת ההשלכות של הרחבת מעגל יודעי קרוא וכתוב ביוון. ברור שבעם ישראל, בימי הבית השני, מצא החיפוש אחר הדיוק את ביטויו בפרשנות התורה… (עמ' 76 – 77).

אין זה אומר שכדי להיות יותר פלוראליסטיים או סובלניים יש לחזור לחברה אנאלפביתית. בסך הכל, יש בכך כדי להאיר על פן נוסף של האוריינות, פן שעל-פי-רוב נותר סמוי. היתרונות רבים על החסרונות, אין לי ספק בכך. יתר על כן, דורות של פרשנים הוכיחו שגם את הכתוב שחור על גבי לבן אפשר לקרוא באופנים שונים שיגרמו לכתוב להכיל סתירות.

אך יש בנקודה שבאומגרטן מעלה אבחנה מעניינת לגבי מהותה של מסורת אוראלית. יש הסדרים שונים שאנו מעדיפים לומר אותם בעל-פה בלבד, לפעמים פנים אל פנים או אפילו בארבע עיניים. כך אנחנו מאפשרים לנו ולאדם שמולנו להשאיר את אמנות הפירוש, מבלי יכולת להידרש לצד שלישי מאוחר יותר. לעתים זו אפשרות להכיל את הסתירה, לעתים זו הכשרת הקרקע למחלוקת שתתפרץ מאוחר יותר.

מרבים לדבר על שינאת-חינם שהחריבה את הבית השני. השיח הזה הוא למעשה תגובת נגד של החכמים לעלייתה של הכיתתיות, ולנסיון המודע שלהם למתן את ההתלהמות במלחמת ההישרדות שלאחר החורבן:

"התרבות הזאת, המתחדשת בעולמם של התנאים, היא תרבות מיוחדת במינה: זו תרבות של אנשים היודעים קרוא וכתוב, אבל למרות הידע הזה הם משתמשים באמצעים של תרבות בעל-פה כדי לשמר את מקורותיהם… דווקא בתקופה שיש הסכמה לא להסכים יש גם חזרה לתרבות שבעל-פה" (עמ' 79).

 

לרשימות נוספות שלי על ספרים.