לצביונה של מדינה דו-לאומית

נראה שרבים מבין התומכים ברעיון המדינה הדו-לאומית שוגים בחשבם שמדינה זו תתפתח במהירה למדינה חד-לאומית, מדינה של לאום חדש שנוצר ממיזוגם של שני עמים קודמים. אני מניח שבתוך המחשבה האווילית הזו חבויה גם תקווה שהלאום החדש ידמה בעיקר אל ______ (מלא את החסר). פלסטינים שקוראים למדינה חד-לאומית מקווים שבמהרה המדינה הזו תהיה מדינה עם רוב ערבי, שהיהודים בה יהיו מיעוט נסבל; ואילו יהודים מדמיינים שללא הכיבוש, הפלסטינים יהיו דומים יותר ליהודים. אחד הביטויים המובהקים של התפיסה הזו הוא בדיון על שמה של המדינה הדו-לאומית, שמא יהא זה ישרפל או פלאל.

לכן, יש לומר שרעיון המדינה הדו-לאומית כשמו כן הוא: מדינה של שני לאומים, שתי שפות, שתי תרבויות. רעיון המדינה הדו-לאומית לא נועד לטשטש זהויות אלה, אלא לאפשר להן מסגרת טכנית – תשתית פיסית, כלכלית וחברתית – שתאפשר להן מימוש וביטוי מלא. כיוון שהתפיסה המשובשת של מדינה דו-לאומית התגלמה כה יפה בהצעת שמה של המדינה, גם האנטיתיזה שאני פורש כאן תציע שם. אני צופה שתי אפשרויות: אחת, שבעברית יקראו לה ישראל ובערבית פלסטין. ובאנגלית? שישברו את הראש. השנייה, שאולי תהיה גם אופציה לשם האנגלי של המדינה, היא שם ארוך ומסובך שיכיל ויבטא את המורכבות של המדינה עצמה. למשל, "הרפובליקה הישראלית-פלסטינית" או "האיחוד הערבי-יהודי של עבר הירדן המערבי". אני בטוח שעם הצעות בכיוון הזה, יימצא גם מי שיחשוב על ראשי-תיבות מוצלחים שקל לזכור, כמו UPI.

רעיון השם הכפול מבטא את העובדה שהמדינה היא מסגרת אחת, אך היא רבת זהויות. עד 1948 היה מקובל לקרוא לאיזור הזה בעברית "פלשתינה-א"י", וייתכן שיש לבכות על הפסקת נוהג זה. שוויץ, כידוע, הוא השם הגרמני של אותה מדינה, שהצרפתים קוראים לה סוויס. באנגלית אומרים סוויטצרלנד. בשונה מ"ישראל" ו"פלסטין" אלה ביטויים פונטיים שונים לאותו שם, ועדיין – העובדה היא שהמדינה מתקיימת כשאזרחים שונים קוראים לה אחרת. למקומות רבים בשוויץ יש שם כפול, ורוב האזרחים מכירים את שתי הגרסות.

לא לחינם הוזכר כאן המודל השוויצרי. האמירה הלעוסה שישראל היא לא שוויץ, או שהמזרח התיכון אינו סקנדינביה היא טיעון פרגמטי, מהלך-אימים במידה. אין לה דבר עם הראוי, שהוא הנושא של רשימה זו. בשוויץ כשבעים אחוז מהאוכלוסייה דוברת גרמנית. עובדה זו כנראה הכריעה את מיקומה של הגרמנית כראשונה בכל המסמכים והשלטים הרשמיים של המדינה, אך מקומה של הצרפתית תמיד שמור, ואף הניב האיטלקי השוויצרי מופיע כשווה בין שווים, למרות שמיעוט זה אף קטן מאוכלוסיית הישראלים הפלסטינים.

על-כן, ייתכן שהשפה הראשונה במדינה הדו-לאומית תהיה עברית (לפחות באזורים בעלי רוב יהודי). אך אין פירושו של דבר שהשפה הערבית תישמט ממסמכים רשמיים, או ש"ישכחו" להוסיף אותה בשלטים שונים. להיפך. המדינה הדו-לאומית תצטרך לעשות מאמץ מודע לתקן שנים של הדרת מקומה של הערבית בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל והשבתה למעמד שווה. אגב, אם יבוא מישהו ויטען שכיוון שהערבית היא שפה נפוצה לאין ערוך בעולם בכלל ובאזור בפרט ראוי שזו תהיה השפה הראשונה בשלטים, ועברית אחריה – לא תהיה לי התנגדות לכך.

מעמדה של הערבית צריך להיות מושב אל כנו לא רק למען רווחת תושביה הערביים של המדינה הדו-לאומית, אלא לא פחות מכך עבור תושביה היהודיים. ייתכן שבקרב המעמד הנמוך בשוויץ אנשים דוברים בעיקר את שפת האיזור ממנו באו. גרמנים דוברי גרמנית, צרפתים דוברי צרפתית. אך בקרב המעמד הבינוני והגבוה ידיעת שתי השפות היא דבר מובן מאליו. לימוד שתי השפות מגיל צעיר לא פוגע בלימוד האנגלית, אלא להיפך. על-כן, כינונה של מדינה דו-לאומית יהיה כרוך בלימוד ערבית מגיל צעיר בבתי-ספר יהודיים, על-ידי שאילת מודלים משוויץ ומבתי-ספר יהודים-ערביים הפועלים כבר כיום בישראל. בעניין השפה הערבית והדרתה המודעת בתרבות הישראלית הייתה רשימה מעניינת בקפה, שבינתיים הורדה, ואולי עכשיו תשוב, כדי שאוכל לקשר אליה. נסתפק בכך שלא בכדי זוכרים התלמידים הטובים יותר במערכת החינוך הישראלית משפט בודד או שניים על ביקור שר החוץ במצרים או פיגוע במרכז שכם, בעוד התלמידים הגרועים אינם זוכרים דבר. קריאה בספרות יפה כחלק מלימודי ערבית היא כמובן טאבו. לימוד השפה באופן ראוי יצטרך להחליף את כל ספרי הלימוד הנהוגים כיום, כך שהערבית לא תתקשר אצל הלומד ישירות לסכסוך, אלא תהיה טבועה בתרבות הערבית.

ועוד דבר של המודל השוויצרי שראוי לאמץ למדינה הדו-לאומית היהודית-ערבית היא שיטת המחוזות, שמעניקה אוטונומיה רבה לאזורים, וממילא ללאומים. בעוד הפרלמנט והממשלה יהיו דו-לאומיים, בתי המשפט יהיו משותפים וכן הלאה, החינוך והתרבות יהיו נתונים בידי ממשל מצומצם יותר. הביטוי הלאומי המרכזי – חגי לאום, ימי זכרון וחינוך פרטיקולרי – ייעשה במעגלים הקטנים יותר של החברה, בעוד המרחב הציבורי הכללי יהיה נייטרלי, ללא תחרות על עליונות בו.

ולא מפריע לך ראש ממשלה ערבי? ראשית, למיטב ידיעתי החוק בישראל איננו אוסר על בחירת ערבי לראשות הממשלה. אשמח אם מישהו יעמיד אותי על טעותי, אך אם אינני טועה, ישנו מצב מגוחך שערבים מנועים מלהיות בתפקידים שונים בצבא, או אפילו בכנסת, אך מבחינה תיאורטית, יכולים להיבחר לראשות הממשלה ובכך לקבל גישה לכל מידע שהוא. אם מישהו חושש מבחירה של ראש-ממשלה ערבי, ראוי שיפעל לשנות את החוק כבר עכשיו, עם כל ההשלכות הכרוכות בכך לגבי אופייה הדמוקרטי של ישראל (ברי לי שיש אנשים שממילא לא מוטרדים מכך, אך בשלב זה ודאי כבר ברור גם להם שהבלוג שלי אינו מופנה אליהם).

לגבי ראש-ממשלה ערבי במדינה דו-לאומית: אני מאחל לכל מדינה דמוקרטית שהעומד בראשה ייבחר על-פי התאמתו לתפקיד, על-פי יכולתו לקדם צמצום פערים בחברה, לפעול לחיזוק ערכים של שלום, שוויון וערבות הדדית, ולפתור את הבעיות האקוטיות של כלל האזרחים על הצד הטוב ביותר. מינו, גזעו, השתייכותו הדתית או האתנית וכן קבוצת הכדורגל החביבה עליו, אינם ממין העניין.

אינני מתכחש לכך שבמדינה דו-לאומית תהיה תחרות או אפילו יריבות ידידותית בין הלאומים השונים. כל מי שגר אי-פעם במועצה אזורית יכול לספר לכם שעם בחירתו של תושב זה או אחר לראשות המועצה, מקבל היישוב שבו מתגורר ראש המועצה הנבחר חיזוק כלשהו: תאורה בשביל המוליך אל היישוב, השקעה יתירה בגינון. זה לא לגמרי אתי, אבל אם התחלופה של ראשי מועצה היא סבירה ומיישובים שונים, זה גם לא כזה נורא.

ייתכן שראש-ממשלה ערבי יפעל להפנות יותר משאבים לקנטונים ערביים מיהודים. כל עוד לא מדובר בפגיעה משמעותית בקנטונים היהודיים אין בכך רע. בבחירות הבאות ייבחר ראש-ממשלה יהודי, ויעביר עוד תקציבים ליישובים יהודיים. גם כיום יש דברים כאלה: לכל ראש-ממשלה יש פינה חמה בלב לפרוייקט חברתי כלשהו, שמזורז או מקודם בתקופת כהונתו. כל הפרוייקטים חשובים, כולם צריכים עידוד, ולפעמים זה הפרוייקט הזה, ולפעמים אחר. כל עוד לא מדובר בשחיתות, או בהזנחה מוחלטת של פרוייקטים אחרים, זו נדנדה או קרוסלה שמדינה דמוקרטית יכולה להכיל כחלק מהמשחק הדמוקרטי.

הרשימה הזו הייתה, מטבעה ומתוך בחירה מודעת, בעיקר על מה שראוי, ולא על מה שיכול להיות. עוד כמה שאלות שיצטרכו לבוא על פתרון, ואדון בהם כשאוכל: חוק השבות / זכות השיבה; מדינה דו-לאומית – אוטופיה או פרגמטיות?