אני קורא בימים אלה את "בטחון לאומי" של ישראל טל. קצת באיחור, בסך הכל קבלתי את ההמלצה על הספר לפני אחת-עשרה שנים, ואולי רק עשר. ולא בכדי המליצו לי, כי הספר כתוב בלשון בהירה, ולפחות בשלביו הראשונים מנסח עובדות שייתכן שרבים יודעים באיזשהו אופן אינטואיטיבי אחרי שנים רבות בארץ, אבל כאן הן מקבלות גוף ונבנות כטענה חדה וברורה.
חלק מן הדברים אכן מתקבלים כך, כעובדות שחיכו שמישהו יעלה אותן על הכתב בצורה בהירה כל-כך. אני אומר חלק, כי מובן שיש טענות שיותר קשה לי לקבלן. כזו למשל נמצאת בעמוד 49: "למדינה, כמדינת היהודים, זיקה לעם ישראל בתפוצות וחלק ניכר של העם בתפוצות חש אליה קשר אמיץ. רקמת יחסים זו מזינה את העוצמה הלאומית הישראלית וברי כי כוחה של המדינה צריך להתבסס לא רק על היהודים תושבי המדינה אלא גם על היהודי בתפוצות, שהוא בעל-הברית הקבוע היחיד של ישראל".
שאלת הזיקה בין העם היהודי למדינת ישראל היא סבוכה ביותר, ותשובות אפשריות משתנות עם שינויין של נסיבות היסטוריות. כל עוד השאיפה המוצהרת של הציונות ולאחר מכן של מדינת ישראל הייתה להעלות את כל יהודי העולם, נכון היה לדבר על ברית מעין זו. נניח בצד את הפרדוקס המובנה במצב זה. העובדה היא שבתחילת המאה ה-21 רוב הציבור בישראל ובכלל איננו מצפה לעלייה של כלל היהודים, ועל כן יש מקום לתהות אם המודל שטל מציע, לפיו יהדות התפוצות היא בעל-הברית הקבוע של ישראל.
ודאי שיהודים בתפוצות ירגישו קשר רגשי לישראל. קשר זה יכול להתבטא בנימים נסתרים שאינם באים לידי ביטוי ממשי, דוגמת החסרת פעימה כאשר מישהו דן בה, ויכול להגיע לביטוי מעשי, כמו עניין פעיל ומעקב אחר חדשות מישראל, ואף תמיכה כלכלית, מקצועית או מוסרית וכן ביקורים בה.
אך כדי שישראל תהיה מדינה נורמלית, העומדת ומתקיימת בזכות עצמה, יש לשנות את הגישה לתפוצות. שינוי גישה זה אין פירושו הכחשת הרגש או ניתוק קשרים. פירושו הנמכת ציפיות, אם תרצו, מצד ישראל; ומצד היהודים עצמם, הדגשת זהותם הלאומית על-פי מקם מגוריהם (דבר שקורה ממילא במידה זו או אחרת).
העובדה שישראל מהווה גורם כל-כך חשוב במערכת הבחירות לנשיאות בארצות הברית מעידה בראש ובראשונה על כשלון של ההנהגה היהודית. כשלון של הבניית זהות פנימה ושידור מסרים מוטעים החוצה. אמנם יש גם נוצרים אוונגליסטיים שישראל חשובה להם ושמדיניות המועמד ביחס לישראל מהווה משקל בהכרעתם. אך כאשר המועמדים לנשיאות מדברים על ישראל, על כך שהם יגנו עליה בפני איראן, על הצורך בהחזרת השבויים ועוד, הם פונים לקהל הבוחרים היהודי.
בעיני זהו כשלון, כיוון שיהודי אמריקאי צריך קודם כל לבחור על-פי מה שטוב לארצות-הברית באופן כללי (כלכלה, בריאות, חינוך, בטחון), מתוך שותפות-גורל, ומתוך התייחסות של שייכות למקום בו הוא גר (וברוב המקרים למקום בו הוא נולד ובו הוא ימות). רק לאחר-מכן הייתי מוסיף שיקולים מגזריים, שגם בהם הייתי כולל קודם כל דברים שקשורים ליהדות ארצות הברית: חופש דת, מניעה של רדיפת האחר ומלחמה בגילויי גזענות, צמצום פערים, מדיניות הגירה. אם אחרי כל השיקולים הללו עדיין יש התלבטות בין המועמדים, אולי יש מקום לשקול את יחסם לישראל. עם זאת, אני משער שאחרי שכל השיקולים הללו יילקחו בחשבון לעומקם, אין הרבה אנשים שימשיכו להתלבט.
כך שהצבת ישראל בראש סדר-היום של הבוחר היהודי – בין אם הבוחר המדומיין של המועמד הפונה אליו, ובין אם של בוחר ממשי שמבטא שיקולים אלה – היא כשלון של הציבור היהודי. פירושו, הלכה למעשה, הוא זהות כפולה, שבה המרכיב היהודי גובר על המרכיב האמריקאי. נקל לראות שמגמה כזו היא חרב פיפיות, ויהודי ארצות הברית ייטיבו לשנות מגמה זו, פנימה וחוצה.
יהודי התפוצות יכולים להמשיך לתמוך בישראל, בלי קשר לעמדת הממשל במדינתם, כפי שיש ישראלים תומכי טיבט או ישראלים הנלחמים להכרה ברצח העם הארמני. התמיכה נעשית, ראשית, ישירות מול הגורם הנתמך, ושנית מול הפרלמנט המקומי בצורת שדולה. שדולה זו, מוטב שתפעל לטובת אינטרס באופן שלא יעמוד בניגוד לאינטרס המקומי. אפשר להתווכח על מהו האינטרס המקומי, אך אסור לזנוח אותו בפני אינטרס של מדינה זרה. במילים אחרות: כשם שישראלי יכול לחשוב שחשוב שישראל כמדינה יהודית תכיר ברצח העם הארמני, ושזהו אינטרס ישראלי החשוב מיחסיה של ישראל עם טורקיה, כך יכול אזרח אמריקני (אם יהודי ואם לאו) לחשוב שארצות הברית צריכה לתקוף את איראן, מסיבות מוסריות או מסיבות אסטרטגיות – אך מסיבות אסטרטגיות שלה, שאינן נדחות בפני האינטרס הישראלי. יש נאומים שבהם נשמע שזהו השיח בארצות-הברית, אך יש ומשתמע ההיפך הגמור, כאילו ארצות-הברית צריכה לעשות מה שטוב לישראל ויהי מה.
ובחזרה אל טל: אם בנסיבות הזמן מתפוגגת הברית בין ישראל ליהדות התפוצות, כאשר אלה יכולים לשמש כשדולה מסייעת, אך בראש ובראשונה שומרים על זהותם האזרחית במקומם, כיצד דבר זה ישפיע על ישראל? אמנם, ייתכן שלא יורגש הבדל ממשי, לאור ההבדל שהצגנו כאן, ומדובר רק בניסוח של עקרונות. אך גם אם יהיו לדבר השלכות מעשיות, וישראל תאבד את "בעל-הברית הקבוע היחיד" שלה, אין לחשוש מזה. מדינות רבות התקיימו ללא עזרה כזו מבחוץ, ללא בעל-ברית קבוע, עם בריתות משתנות, כשינוי הנסיבות. הצבת אחד מרגלי הבטחון הלאומי של ישראל על יסוד זהות כפולה של יהדות התפוצות, נאמנות מעורערת שלהם כלפי מקום מגוריהם, לא זו בלבד שתצדיק את ראייתם כגיס חמישי, אלא איננה מדיניות ראויה למדינה דמוקרטית.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 