האם המעבר מעבדות לחופש אפשרי

המבקש ללמוד את ראשית ימי ישראל נתון במיצר בין הטקסט והארכיאולוגיה, כאשר האחד מכחיש את השני. לפי הסיפור המקראי כסדרו, ראשית ישראל בהבטחת אלהים לאברם לעשותו לגוי גדול. רמזים מסויימים המפוזרים לאורך המקרא מעידים על תפיסה אחרת, לפיה את ראשית העם יש לחפש במסורת שלימים הפכה לסיפור יציאת מצרים. אך בסיפור יציאת מצרים עצמו מודגש כמה פעמים שאלהים מציל את העם בשל זכות אבות, בתפקידו כ"אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב".

מדרשים שונים קושרים בין חורבן הבית ליציאת מצרים, אם על ידי קשר לשוני או קשר רעיוני. יש בכך ביטוי לכמיהה לשוב לימים שה' גאל את העם בכוח זרועו, אבל גם תחושה של מעגל שנסגר, סיפור שראשיתו ביציאת מצרים ועם חורבן הבית הגיע אל סופו.

במדרש שמות רבה נאמר: לא היו ראויין ישראל לינצל אלא בזכות האבות, כדכתיב: ויזכר אלהים את בריתו". הפסוק אותו המדרש מצטט הוא שמות ב' 24: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. כלומר, המדרש לוקח את "נאקתם" ומבטל אותה על ידי המשך הפסוק – "בריתו". לא הנאקה, או הסבל, של בני ישראל הניעו את אלהים לפעולה, אלא הברית עם האבות.

דרשנים, מטיפים ושאר מחזירים בתשובה כיום מדברים על הדור שיצא ממצרים כעל צדיקים ברמה גבוהה ביותר, שזכו לעמוד בהר סיני במעמד מתן תורה, דור שלם של נביאים. הנטייה הכללית של האנושות היא לחשוב שדורות קודמים היו מוצלחים יותר, שימים עברו שהיו ואינם היו טובים יותר, ובאופן כללי לעשות אידיאליזציה לכל מה שחלף. כמובן, בימים ששמות רבה, המאוחר יחסית, נערך, דור המדבר המיתולוגי כבר היה רחוק דיו שאפשר היה להלל אותו, כפי שמדרשים רבים עושים. אבל דווקא המדרש הקצר הזה, משחק עם העבר, ורואה את העבר הקרוב יותר בעין ביקורתית, ואת האידיאליזציה עושה לדור האבות, הרחוק יותר. למרות שהדברים לא נאמרים במפורש, ייתכן שיש בזה גם כדי להצדיק כיצד דור כל-כך חוטא (כפי שמסופר באינספור סיפורים בין שמות לבמדבר) זכה להיגאל. בנוסף, לא מן הנמנע שיש בו מסר לבני-זמנו של המדרש: אל תיוואשו מן הגאולה. גם דור יציאת מצרים ניצל, ולא בזכות עצמו.

בספרו "והייתם כאלהים", אריך פרום דן בסיפור יציאת מצרים ותוהה כיצד מתעורר בעבדים הרצון לחופש: "כל עוד הם עבדים, אין הם יודעים מהו חופש, ומרגע שהם חופשיים אין צורך במהפיכה. האם מהפיכה אפשרית? האם המעבר מעבדות לחופש אפשרי?" פרום לוקח את הפסוק שצוטט לעיל, ומשתמש בו להדגיש שאלהים לא עורר את השינוי עצמו. כנראה בשל הסיפור על הקשחת לב פרעה, הוא מדגיש שאלהים לא שינה את לב בני ישראל לרצות בחופש, אלא שהוא רק שמע את נאקתם, את רצונם שצמח מהם.

אינני יודע אם זו כוונת הכתוב. סביר להניח שעבור המחבר המקראי היה זה מובן מאליו שטוב להיות אדם חופשי מעבד. לפרום, שחיבר גם את הספר "המנוס מחופש", זו איננה עובדה המובנת מאליה. לאחר שראה במאה ה-20 מיליוני אנשים מוסרים את חירותיהם הבסיסיות בעבור שליטה ואשלייה של יציבות, הוא הסיק שחופש הוא מצב פסיכולוגי. מצב, שלאנשים רבים קשה להתמודד איתו בשל כובד האחריות הכרוך בו. כמו רבים אחרים, גם פרום מציב את הסיפור המקראי כסיפור אידיאלי, אנטיתיזה לימיו.