לשאול את השאלה הנכונה

אחד הדברים הידועים לגבי מחקר, או לימוד בכלל, היא שהשאלה הנכונה חשובה יותר מכל תשובה, באשר זו אפשרית. את הביטוי האמנותי המדוייק ביותר לתפיסה הזו, העלה יוסל בירשטיין בספרו "כתם של שקט" (ואם איני טועה, אותו סיפור פורסם אחר-כך גם בקובץ האחרון שלו שפורסם).

הבעייה היא שבהרצאות רבות שאני טורח לשבת בהם, אנשים שואלים דווקא את השאלות הלא-נכונות. לא אתן בהם סימנים, ראשית בגלל שאיני בטוח שאני אוהב את הז'אנר, ושנית בגלל שאיני בטוח שכוחי יפה לכך.

למרות זאת אי-אפשר בלי טיפוס אחד, שחזר בשתי ההרצאות הפומביות האחרונות שהייתי בהן, של עמירה הס ושל סילבן ציפל, והוא השואל "אבל מה איתם?"

מובן שבהרצאה על ישראל לגיטימי לשאול על מדיניות פלסטינית ועל מגמות אצל הפלסטינים. גם השאלה שהטרידה אותי (לגבי אופיו של העימות הנוכחי ואם הוא המשכו של אוקטובר 2000) היא בעצם שאלה כזו. אך יש אנשים שהשאלה שלהם בעצם אינה שאלה, וכל רצונם לומר שגם הפלסטינים לא-בסדר. אילו היו חושבים עוד רגע היו מבינים שאין ספק בכך, אבל אין בעוול אחד כדי להצדיק אחר.

לכל שואל כזה יש בדרך-כלל את הפיגוע המסויים שנגע לליבו. אם זה הפיגוע בבית-ליד, בדיזנגוף, בסבארו, באוניברסיטה, בדולפינריום או בחיפה. אתמול השואל הביא את הפיגוע במרכז הרב. אני זוכר את הפיגוע של קו 18. מדיניות, עם זאת, לא מבססים על סמך אירוע זה או אחר שמשום מה היה בעל משקל רגשי עבור אדם זה או אחר. ציפל התחיל להשיב, ובאיזשהו שלב השואל שיסע את דבריו ואמר: "אז אתה לא מוכן לגנות את הפיגוע במרכז הרב?" מובן שציפל לא הביע שום תמיכה בפיגוע, אבל זה לא הפריע לשואל. אנשים כאלה מייאשים אותי. כאילו שאם ציפל יגנה את הפיגוע יהיה בזה כדי לבטל את כל דבריו קודם לכן על הצורך בסיום הכיבוש. כאילו שהבעייה היא שלאנשים לא אכפת שנהרגים יהודים. ודאי שיש אנשים שלא אכפת להם שיהודים נהרגים, אבל הבעייה איננה באנשים שלא אכפת להם שנהרגים יהודים. הבעייה היא שלאנשים באופן כללי לא אכפת שאנשים נהרגים. כשמישהו מתעקש להחזיר את הדיון לפיגועים נגד ישראל, הוא בעצם נוקט אותה עמדה. פלסטינים נהרגים? לא חשוב. אבל קצת לידם יש אדם שקנה ירקות ופירות לביתו והוא יהודי.

שאלה אחרת שהביעה חוסר הבנה מוחלט והייתה מצערת, הייתה של מישהי שהתנגדה לגדר ההפרדה, ובשל כך הסכימה עם ציפל שארצות הברית צריכה להפעיל לחץ על ישראל. אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הדבר הראשון שיהיה כלול בפתרון שתי-מדינות הוא גבול בין שתי המדינות הללו. הדיון על הגובה הפיזי של הגבול הוא כמו הדיון על גובה המחיצה בבתי-כנסת. האישה הזו בעצם לא שאלה שאלה, אלא פשוט רצתה להביע את התנגדותה לגדר ושציפל יחרה-יחזיק אחריה (וכך עשה). משהו בשאלה שלה גרם לי לחשוב שהיא מבלבלת בין המחסומים לגדר, ואני לא אתפלא שהרבה מבלבלים ביניהם. אני מתנגד לגדר, אבל אני חושב שהחנק העיקרי של הכלכלה הפלסטינית נעשה דרך המחסומים, אלא שאלו פחות איקוניים מעמודי בטון של 8 ו-12 מטר. יתר על כן, ההתנגדות שלי לגדר משוקעת בתוך ההתנגדות שלי לפתרון שתי המדינות. אפילו אם הפתרון יהיה שתי מדינות, אני חושב שאלה צריכות להיות שתי מדינות עם גבולות פתוחים, כמו באיחוד האירופי וכמו קנדה וארצות-הברית, עד לא מזמן.

כששמעתי את השואל הראשון, התייאשתי. כששמעתי את השואלת על הגדר, נבהלתי. נבהלתי כי ראיתי כיצד שוב בעלי רצון טוב יניעו להסדר שנשמע להם נחמד, כמו פתרון שתי מדינות ונסיגה מוחלטת מהגדה, ויתעוררו ביום למחרת ויבינו את הטעות הגדולה שלהם. כמו שאנשים מתחרטים על ההתנתקות, וכמו שאנשים מתחרטים על אוסלו (ו"התפכחו" מאוסלו בעקבות אוקטובר 2000).

נבצר מבינתי להבין כיצד אפשר לתמוך בפתרון שתי המדינות ולהתנגד לגדר. אפשר להתנגד לחד-צדדיות שבה (כי ישראל כביכול מכתיבה את הגבול), אפשר להתנגד לתוואי שלה או לעובדה שלמרות שהגבול הישראלי-פלסטיני מוקם, עדיין לא פונתה שום התנחלות, ואף להיפך. אבל אלה התנגדויות ספציפיות, ולא משתמע מהן התנגדות עקרונית לגדר. ועדיין, יש התנגדות עקרונית לגדר לצד תמיכה בפתרון שתי המדינות. מדוע? כי זה לא מצטלם טוב? כי זה מזכיר את חומת ברלין? מה מדמים לעצמם אותם אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות? גדר נמוכה עם שלט קטן שכתוב בו שהמעבר אסור? אני מלא שאלות וללא תשובות כלל, כי כאמור, אינני מבין. אלא אם כן מדובר באנשים שלא חשבו על פתרון הסכסוך כמכלול לעומק, וגם זה לא חדש.