בשולי הרצאתה של עמירה הס

עמירה הס ביקרה בניו יורק, במסגרת כנס משותף של אוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת העיר ניו יורק (CUNY). את כתיבתה אני אוהב כבר זמן רב, ולקראת הכנס צפיתי בראיון וכתבה ששודרו עליה באל-ג'זירה והועלו ליו-טיוב. הצד האישי שנחשף בראיון השלים את הרושם מן הכתיבה העיתונאית, עם חתירה בלתי-מתפשרת לאמת גם במחיר כבד לעתים, תוך ענווה לגבי עצם המחיר שהיא משלמת. הקטע שבו היא מקריאה מכתב שנאה שנשלח אליה לאי-מייל מצמרר.

הכנס היה על טקסים של שיבה, והכותרת האנגלית (Rites of Return) שיחקה עם מושג "זכות השיבה" הפלסטינית, שלמרות שלא עמדה במרכז הכנס, הודגשה על-ידי הבחירה להביא את הס כדוברת ראשית. עם זאת, הס כמעט ולא דיברה על זכות השיבה הפלסטינית.

דווקא בהקשר הזה היה מעניין לשמוע אותה מדברת על הפליטות היהודית וזכות השבות היהודית: על האשלייה של פלסטינים רבים שהישראלים הם יהודים אירופיים שיכולים לשוב לאירופה (אשלייה שדבקה גם בישראלים רבים, כידוע); על הזעם שמתעורר בה כל אימת שפלסטיני מצפה ממנה לשוב למולדת שאיננה המולדת שלה, ליבשת שקמה על משפחתה להרגה באמצע המאה העשרים.

בדיחה של מרואן ברגותי על הגולה השבה מתוניס לשטחים העידה לא רק על ההיטמעות החזקה של הפלסטינים שגדלו כאן בתוך התרבות הישראלית, ועל הקירבה המתבקשת בין התרבויות הללו, אלא גם על המתחים העצומים שממשיכים להתקיים בתוככי החברה הפלסטינית. מבין המילים המבודחות ייתכן ובצבץ הכעס, על ההרס שנוצר בעקבות הבאת אנשי תוניס חזרה. מדברים שקראתי בעבר, נראה לי שהס מודעת לכך היטב, אך אינני זוכר מה הייתה עמדתה לגבי תהליך אוסלו בזמן אמת.

אין לה אשליות. לא מדינה דו-לאומית ולא שתי מדינות יביאו לשלום. מדינה דו-לאומית איננה אפשרית בעיניה בגלל השנאה הפעורה בין שני העמים. בעיקר היא מדגישה את השנאה העצומה שיש לישראלים (קרי: יהודים?) בקרב הפלסטינים בגלל עוולות הכיבוש. שתי מדינות אינן אפשריות, כי ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להפוך מדינה פלסטינית לבלתי בת-קיימא. היא מדגימה זאת בפרטים, בסיפורים אישיים, בדקדוק בצד המשפטי וההומאני של הסכסוך והחיים. מצד שני, היא רואה את ההיסטוריה בראייה תהליכית. אין סוף פסוק. דבר אחד מוביל לדבר אחר. לכן, גם אם פתרון זה או אחר לא יביא שלום כרגע, את הכיבוש יש להפסיק, גם ללא יכולת ראיית הנולד לגבי הגלגול הבא של זהות המרחב ואופיו. אמירה שחציה פסימית וחציה אופטימית. מצד אחד, אין פתרון קסם, אין סיום נראה לעין של הסכסוך. מצד שני, התפתחות היסטורית היא בלתי-צפויה, וגם ללא סיום עכשווי של הסכסוך, אין להיוואש משינוי.

לא שהיא מטילה את כל האשמה על ישראל. לדוברת ששואלת אותה על מה צריכה להיות תגובת הפלסטינים, היא מגיבה תוך הצבעה על הבעייתיות שבדבר, כיוון שאין זה מקומה להשיא להם עיצות (כפי שאמר גם עקיבא אלדר, כשהרצה בפרינסטון). אבל לאחר הבהרת הסייג, היא מבהירה שהיה מוטב להם לפעול בהתנגדות בלתי-אלימה. הצדק עמה, כמובן. חבל שהיא מייד מרחיבה את מושג ההתנגדות הבלתי-אלימה לעצם החיים בשטחים. יש בזה משהו, ודאי. אך אילו פלסטינים היו מתנגדים לכיבוש באמת, מסרבים להיות כח העבודה של ההתנחלויות, יוצאים לצעדות מחאה לא-אלימות ברחבי השטחים, היה לזה כח רב יותר מהורדת הראש הטקטית הנפוצה יותר.

אולי אין זה צריך להפתיע, ועדיין זה טוב להיתקל בזה כל פעם מחדש: הכתבים המשובחים של "הארץ" הם אנשים קוראים. הס מזכירה את בנדיקט אנדרסון ואת אלן בדיו בהרצאה שלה. עם הצהבת המוסף, הנמכת מכסת המילים הנתונה לכותבי הטורים והמאמרים, עדיין "הארץ" הוא העיתון המשכיל ביותר, בהוראה הדו-כיוונית של המילה. הבו לנו עוד עמירות, עוד אשרים, עוד אלופי בן. הרף מכתבות הצבע המתרבות.

שאלה שמנקרת בי מאז ההרצאה: בשלב כלשהו של הדיון, הס אמרה משהו על "העימות הנוכחי"  (current conflict). תהיתי אם היא מתכוונת לאירועים מאז הפיכת חמאס בעזה או לאינתיפאדה המכונה שלא בצדק "אל-אקצה". למיטב ראייתי, אין ולא נשאר דבר מאירועי אוקטובר 2000: לא בלהט, לא במטרות, לא בתקוות. אני מתקשה להחליט אם נקודת המפנה הייתה בתשיעי בספטמבר 2001, בעקבות מבצע חומת מגן או עם מות ערפאת. אני בטוח שלהס היו תובנות גם בעניין זה, בשני המובנים: האם זה עודנו אותו עימות, ומה היו הגורמים העיקריים לשינוי הרוח.

(עדכון, 22 במאי, 2008:

נודע לי שההרצאה כולה הועלתה ליו-טיוב: http://www.youtube.com/watch?v=yYRNYJ5sGBk)