לצביונה של מדינה יהודית

הסערה שקמה בעקבות החלטת השופטת תמר בר-אשר-רבן ביחס לחוק החמץ ופירושו, העלתה כמה שאלות מהותיות לגבי צביונה היהודי של מדינת ישראל. מדינת ישראל קמה כמדינת העם היהודי, והגדרה זו ראוי שתישמר למדינה. הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית היא הגדרה לאומית ולא הגדרה דתית, קרי: ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ולא מדינת הדת היהודית. והא ראייה: מדינת ישראל לא אימצה את ההלכה אל ספר חוקיה. ודאי יש אנשים שהיו רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינת הדת היהודית, כשם שיש אנשים שחושבים שבשם הדת היהודית ראוי למדינה שלא להתקיים. זו זכותם הדמוקרטית לפעול לידי כך – מאמץ עקר, אך זכותם לחשוב כך ולבטא זאת בפומבי נשמרת. אך אין בכל זה כדי לשנות את עובדת היותה של מדינת ישראל מדינת לאום.

כיצד נקבע מהו אופיו של לאום כלשהו, וכן – כיצד נקבע אופייה של דת? יש המדמים להם את הראוי, ומבקשים לכפות אותו על המציאות: "ישראלי לא משתמט", הם אומרים; או: "ישראלי לא משתמט מן האמת".

לאחר טבח גולדשטיין, נאם ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת, והכריז כי "זו לא דרכה של היהדות". האמנם? ומנין לו? אין טעם ביהדות מדומיינת או בלאומיות מדומיינת שאין לה אחיזה במציאות. אם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר עשו את מעשיהם בשם הדת, ייתכן שזו דרכה של היהדות, או לכל הפחות, שזו אחת מצורות הביטוי של היהדות, כיוון שברור שהיהדות היא שם-גג הכולל בתוכו כמה גוונים שונים.

אין פירוש הדבר שכל פרט יכול לקבוע ולהגדיר מחדש את היהדות, או את הישראליות. אם אני אחליט לראות בלימודיי בפרינסטון או בישיבתי בארצות הברית חלק מן הזהות הישראלית שלי, אי אפשר יהיה לומר ש"ישראלי אמיתי לא משתמט מלימודים בפרינסטון" או "ישראלי אמיתי גר בארצות הברית". לעומת זאת, אם אני אנסח זאת במילים, ומספר ניכר של אנשים יילך בעקבותיי, אפשר יהיה לטעון שיש זרם כזה בישראליות / ביהדות.

האם אני אומר שזהות דתית או לאומית נקבעת לפי רייטינג? ודאי שלא. אך נוכחותם של רעיונות מסויימים נקבעת על-פי מידת השפעתם. השפעה זו נמדדת גם מספרית, אך לאו דווקא באחוזים. לפי מיטב שיפוטי, הקבוצה שאינה מגנה את ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר ושרואה את מעשיהם כמוצדקים על-פי הדת היא גדולה דיה כדי שאי-אפשר יהיה לטעון שזו לא דרכה של היהדות. גם זו דרכה של היהדות.

הלאום היהודי צמח מתוך הדת היהודית, ועד העת החדשה לא הייתה שום הפרדה ביניהם. ההפרדה קיימת כיוון שאנשים שהפסיקו לקיים את מצוות הדת היהודית כליל עדיין ראו בעצמם יהודים או שאחרים ראו בהם יהודים, והכינוי לאנשים אלה היה "יהודים", למרות שהם לא קיימו עוד את הדת.

מתוך התפתחות היסטורית זו, מובן שהתרבות של הלאום היהודי קשורה בעבותות לדת היהודית. ועדיין אין זהות ביניהם. ההבדל המכריע ביניהם, כמובן, הוא מידת הכפייה וחופש הבחירה. ליהודי הלאומי חשובים מנהגים מסויימים, בעוד היהודי הדתי מקיים את המנהגים, אך העיקר בעיניו הן המצוות. טקס בר-המצווה, למשל, הוא משהו שיהודים רבים מייחסים לו חשיבות, אף כי אין הלכה לחגוג נקודה זו. בכלל, אין הלכה בקשר לבר-מצווה, כי כל פירוש מעמד זה, שמרגע זה ההלכה חלה עליו. אצל יהודים חילונים אנו מוצאים שחוגגים בר-מצווה, ולפעמים גם ללא שום פן דתי, גם ללא עלייה לתורה או ביקור בבית-כנסת, עושים טיול לחו"ל או משהו אחר. כלומר, המצוות נשמטו לחלוטין, ונותר טקס חניכה תרבותי. אנשים שאינם צמים או מבקרים בבית-כנסת ביום כיפור נמנעים מלנסוע ברכבם, וברור להם שזהו פן יהודי, ולא ישראלי, באישיות שלהם.

כיצד פסח נופל בקטגוריות אלו? האם מאחריותה של המדינה לשמור על צביונה היהודי על-ידי חוק החמץ, כפי שכותב היום ב"הארץ" יאיר שלג? כדי להכריע בשאלה זו אני חוזר ושואל כיצד מכריעים צביון. שלג קובע שצביונה היהודי של מדינת ישראל מצריך את חוק החמץ. אך אם זהו צביון לאומי – של מנהגים – ולא צביון דתי – של מצוות – כיצד ייקבע אם זהו מנהג שיש לשמור עליו? בכלל, כיצד נקבע אילו מן המצוות הפכו למנהגים ואילו לא?

שלג מציע את הכלל הבא: "אי אכילת חמץ בפסח, הימנעות מאכילת בשר חזיר בכל ימות השנה ואי עיסוק במסחר בשבת אינם רק ערכים דתיים. בשל מרכזיותם בהיסטוריה היהודית הם נעשו זה כבר אבני יסוד של התרבות הלאומית היהודית. זו הסיבה שגם חילונים גמורים מקפידים עליהם".

אינני בטוח שהוא צודק באבחנה לגבי שורש הסיבות שחילונים מקפידים על מצוות כאלה. כמו-כן יש לשאול אם חילונים המקפידים עליהם הם "חילונים גמורים". אני רואה בעצמי "חילוני גמור" ולא מקפיד עליהם. אך לגופו של עניין: התרבות הלאומית היהודית נבחנת, גם אליבא דשלג, בהקפדה של חילונים עליהם, או במילים אחרות – בהפיכתם ממצווה דתית למנהג תרבותי לאומי.

ודאי ששלג צודק שהיחס לחמץ היה כך שנים רבות. אך בעשור האחרון חל שינוי בדבר זה, ודווקא הפולמוס על חוק החמץ מהווה עדות לכך. בעלי מסעדות מוכרים חמץ בירושלים, הנחשבת מסורתית יותר מתל אביב, לא משום אהבת הקנסות ולא כדי להתריס, אלא בשל הרווח הכלכלי. במילים אחרות: הציבור שמעוניין לקנות חמץ בפסח הולך וגדל. סביר להניח שרוב הציבור הזה, שמצביע ברגליים, ערך "סדר" אם כהלכתו ואם שלא כהלכתו, והדבר חשוב לו. נוכל לקבוע אם-כן, שליל-הסדר הוא מנהג תרבותי לאומי. שמירת כשרות, ובייחוד שמירת כשרות של פסח – כבר לא. אפשר לחוקק חוקים, אפשר לקבוע שזהו צביונה היהודי של מדינת ישראל, אפשר לרקוע ברגליים. אך אם הציבור זנח את המנהג, הרי שברבות הימים (ולא אנחש אם זה יהיה בעוד חמש, חמישים או מאה שנה) כבר לא ייראה הדבר כאבן יסוד בתרבות היהודית, כפי שדברים אחרים נחשבו לאבן יסוד בתרבות היהודית והיום כבר אינם.