עוד על הוראת מקרא

אולי בשל הפריחה בלימודי יהדות באקדמיה האמריקאית, יש גם התעוררות בדיון על הוראת תנ"ך בתיכונים. לאחר שכתב העת Jewish History  הקדיש חוברת לנושא בשנה שעברה (כתבתי על זה פוסט בזמנו), יוצא עכשיו כתב-העת Journal of Jewish Education בחוברת המוקדשת גם היא להוראת המקרא.

סוזן טאנצ'ל, מורה בתיכון היהודי Gann Academy במסאצ'וסטס, כותבת על הוראת השערת התעודות, והשפעת החומר על התלמידים. אגב הרהור בנושא ובתגובות השונות של תלמידיה לנושא, עלה בדעתי שהדברים נכונים בבתי-ספר תיכוניים חילוניים בישראל לא פחות אשר שהם נכונים במקרה הזה.

תוכנית הלימודים הנוכחית מערבת גישות מסורתיות עם גישות מחקריות, מבלי להבהיר, על-פי-רוב את המשתמע מן הגישות המחקריות. תלמידים רבים רואים בעצמם מתקדמים בכך שהם מבטלים את התנ"ך כאוסף של שקרים. עצם שלילת קיומו של האל היא לגיטימית, אך זו מעלה שאלות רבות שמרבית התלמידים אינם שואלים את עצמם: אם אין אלהים, אז איך נכתב התנ"ך? ולמה שמישהו היה טורח לכתוב אותו? ולמה שמישהו היה מאמין לו?

מבלי השאלות הבסיסיות שניגשות לטקסט באופן היסטורי, בנסיון לשחזר מציאות סבירה, נוצר ערבוב מושגים שהוא מביך במקרה הטוב. מה הטעם בהשוואת חוקי חמורבי לחוקי המקרא? האמנם יש קשר בין מערכות החוקים הללו? מה טיבו של הקשר הזה? האם יש בהשפעות תרבות המזרח הקדום על המקרא כדי לבטל את מה שכתוב במקרא?

לעתים נשמעת גישה שכל החגים היהודיים הם חגים פגאניים שהולבשו בלבוש יהודי, או שאת החוקים והמיתוסים היהודים "גנבו" מעמים שמסביבם. זו איננה גישה מדעית. עמים לא "גונבים" חגים או חוקים סתם ככה. אם מישהו טרח על כתיבת ספר מקראי, ודאי שהאמין לו.

תולדות השערת התעודות בתרבות הישראלית היא נושא ראוי למחקר בפני עצמו. השערת התעודות קרויה לפעמים בשגגה (ולא בלי שמץ של זלזול) "תורת המקורות", או אפילו סתם "ביקורת המקרא", כאילו היא תקפה על כל המקרא, וכאילו זו הביקורת היחידה שניתן להציע על המקרא. היא מבחינה בארבעה או חמישה רבדים המצויים בתורה, ולאור הסתירות ביניהם מחד, והרציפות שניתן לזהות בכל רובד בפני עצמו, מניחה שמדובר בתעודות שנתחברו תחילה בנפרד ולאחר מכן הורכבו יחד.

המאמץ להבחין בסתירות שמחזקות את ההשערה, ובתפרים שנעשו כדי לחבר את התעודות השונות איננו פשוט. פירוק הטקסט לחלקים שונים מאיים במידת-מה, באופן שבו הוא מוציא מהקאנון את העוצמה שלו, המצויה באחידותו. גם אם זו עוצמה שמתנגדים לה, לפחות יש קורפוס אחיד שכביכול מבטא ומייצג תפיסה שניתן להתנגד לה. הבחנה בין תפיסות שונות, והכרה ברצונם של עורכים ליישב תפיסות שונות אלה ולהכליל כמה שיותר מסורות נוגדות היא תובענית ביותר. המאמץ הדה-קונסטרוקטיבי מקשה גם על כל דיון על הטקסט, שכן כבר אין בסיס לומר "המחבר חושב ש…", "אלהים רוצה ש…".

דווקא בשל המאמץ הזה, יש להחליט אם חושפים את התלמידים לגישה הזו, אם לאו. אם מחליטים שלא, הייתי מוותר לחלוטין על הגישה המחקרית למקרא, ומשקיע את המאמצים בלימוד הטקסט. הכרה של הז'אנרים השונים, הוכחת בקיאות בעלילה המקראית ובדמויות, יכולת ציטוט או זיהוי של פסוקים (למשל, לדעת ש"מזמור לדוד" זה קרוב לודאי פסוק מתהלים; "שמע בני מוסר אביך" – משלי; "הבל ורעות רוח" – קהלת; "אני לדודי ודודי לי" – שיר השירים).

האופציה השנייה היא ללמד את השערת התעודות, אבל ללמד אותה ככלי מחקר. לתת לתלמידים להיות בלשים שמנסים להפריד בין חלקי הטקסט. למשל, לתת את סיפור המבול, או את סיפור מכירת יוסף, ולבקש להפריד את המרכיבים לפי שתי המסורות המצויות בסיפור. לבנות טבלאות של שני הספורים, עד שניתן ליצור שני סיפורים מקבילים שלכל אחד ההגיון הפנימי שלו. אני משוכנע שתחושת ההישג שהם יכולים לעשות זאת בעצמם תהיה חוויה שתלמד אותם יותר על מה משמעות הגישה המחקרית למקרא ומה הפירות שהיא נושאת יותר מכל שינון.