הרצל אמר

לפני כחודש וחצי ביקרתי משפחה במינסוטה. במקרה בשבוע בו ביקרתי לבת-דודה שלי היה טקס בבית-הספר שנקרא "אנחנו אמריקה" (או משהו בדומה לזה). סיפור המסגרת היה שלושה ילדים שפותחים מזוודה ישנה של סבתא, ושואלים אותה שאלות על כל פריט שהם מוצאים במזוודה: מגילת העצמאות, תמונה של מנהיגה שחורה, הדגל עם 13 הכוכבים. כל פריט כזה לווה בקטע קריאה, ובשיר של התקופה. היא בכיתה ג', בת-דודה שלי, ועמדה על הבמה ושרה עם כולם.

הטקס כל-כך הזכיר לי טקס שאני עצמי השתתפתי בו בכיתה ג': בסיום השנה הכנו מסכת בנושא "המושבות הראשונות". גם אצלנו סיפור המסגרת היה סבא שמספר לנכדים שלו סיפור (איך הוא הקים את פתח תקווה?), וגם אצלנו שולבו שירים בני התקופה ("פה בארץ חמדת אבות"; "חושו, אחים, חושו").

אני ודאי לא הראשון ששם לב לדמיון בין הנראטיב הציוני לנראטיב של אמריקה. המתיישבים הראשונים באמריקה השתמשו בשפה דתית, כולל המשלת היבשת החדשה ל"ציון". המוטיב הזה חזר על עצמו מאוחר יותר, כאשר העבדים תפסו את עצמם ואת השחרור שלהם במושגים של בני-ישראל במצרים.

אבל מעבר לנקודות הדמיון יש הבדל מהותי, הבדל טראגי בין שני הנראטיבים: הנראטיב האמריקאי מתאים גם למציאות של היום. יש צורך בפרשנות אחרת, בדגש אחר, אבל הוא עדיין מתאים. לא כך עם הנראטיב הישראלי. זה איננו בגלל שהאמריקאים בחרו נראטיב מוצלח יותר מאשר הציונים, כלומר – זה איננו דבר מכוון. האופן בו אירעה ההיסטוריה יצרה את המצב הזה.

כשתלמידים אמריקאים מדקלמים שזו ארץ שנוסדה על בסיס הרעיון שכל בני-האדם שווים, ושלכולם הזכויות לחיים, חירות וחתירה אל האושר, אלה הם דברים שמתאימים גם היום. לא משנה שכאשר כתבו את זה היו עבדים, באופן שסתר את עצם ההכרזה. לא חשוב שהפגיעה השיטתית בילידים וברכושם סתרו את העקרונות הללו. העובדה היא שכאשר בת-דודה שלי עומדת בכיתה ומדקלמת את זה יחד עם חבריה לכיתה השחורים, האסייאתים, ההיספאנים – יש מקום לכולם בתוך הנראטיב הזה. גם מהגר העבודה שהגיע בשנה שעברה לארצות-הברית, רק כדי לשפר את תנאי-חייו הכלכליים, בעצם יכול למצוא את עצמו בתוך האידיאל הזה, של החתירה אל האושר.

חשבתי על מהגרי עבודה בישראל, על ילדים פיליפיניים או ניגריים הלומדים בתל-אביב. כשהם מגיעים לכיתה ג', ולומדים על המושבות הראשונות, הנראטיב הזה לא מתאים להם. זה סיפור על עם בגלות, עם מפוזר, שקבוצות ממנו מחליטות לחזור ולייסד יישות פוליטית במולדת הנשכחת. זה לא נראטיב שקרי. מדינת ישראל באמת הוקמה כבית לאומי ליהודים. ההמנון מציין את זה במפורש, השירים מהתקופה אומרים את זה. הם יודעים שהם לא יהודים. גם אלה מהם שנולדו בישראל, שמדברים רק עברית ושמרגישים ישראלים בכל רמ"ח אבריהם – לא מתאימים לנראטיב הראשית. אני לא אומר שאין להם זכויות. אני מצביע על הטרגדיה.

בהצגה של בת-דודה שלי, ילד שחור שיחק את לינקולן. בחירה מודעת ומחושבת, יש שיאמרו צבועה. אבל היא לא עומדת בסתירה לדברים של לינקולן, למעשים שלו. אם במסכת בבית-ספר כלשהו בארץ יתנו לילד פיליפיני או ניגרי לשחק את הרצל – זו לא תהיה רק סתירה עובדתית (ולא חשובה). הרצל כתב את "מדינת היהודים". הוא פעל כדי להקים מדינה ליהודים. הם מרגישים את עצמם כישראלים, אבל יודעים שהם לא יהודים. הם לא באו לכאן כי "זה המקום הכי בטוח ליהודים" (כביכול). הם באו לכאן מתוך "חתירה אל האושר".

הטראגיות של ישראל היא שהיא הוקמה רגע מאוחר מדי. קצת אחרי שהעולם בחר לזנוח אידיאולוגיות לאומיות. רגע אחרי שהעולם הפסיק לחסל ילידים, ולהקים תרבויות חדשות, ורגע לפני שהאידיאליזציה של קולוניות ועולם חדש מופלא נגמרה. הגבולות הקבועים של ישראל טרם נקבעו, והעולם הוא כבר בשיח פוסט-מודרני, כאילו מדינות ולאומיות אינן חשובות עוד. השיח הזה הוא מעט שקרי, כי אף-אחד לא מציע לפרק את הזהות הלאומית של מדינות קיימות. אבל הפטריוטיות האמריקאית או הצרפתית אינה עומדת במבחן של מלחמת-קיום. היא מותאמת למציאות החדשה. אצלנו – לא כל-כך.