ריקודי-עם – בין פולקלור מונחה לתרבות אותנטית

ממש סמוך לפרסום הפוסט הקודם, נחתה על שולחני (הוירטואלי) החוברת האחרונה של כתב העת לחקר הפולקלור (Journal of Folklore Research). שם קראתי את מאמרה המרתק של דינה רוגינסקי (רוז'ינסקי?) מאוניבריסטת טורונטו על פולקלור ישראלי. כמקרה מבחן לטענות שלה היא בוחנת את התהליך שעבר על ריקודי-העם כחלק מהתרבות הפופולרית בישראל. באופן מאיר-עיניים היא משווה את האופן שבו תרבות של ריקודי-עם משקפת / משמשת התעוררות לאומית בישראל באירלנד ובמאלאווי (גם שני האחרונים, בהערת אגב, בהקשר של שחרור מקולוניאליזם / כיבוש בריטי).

בעוד שבמאלאווי ובאירלנד הייתה חזרה לריקודים מסורתיים, בישראל ריקודי העם הם בעצם ייבוא של תרבות אחרת, שנעטפת בלבוש ישראלי. אבל הייבוא הזה איננו קבלה מן המוכן של תרבות אחרת כפי שהיא, הוא אימוץ של יסודות מסויימים, מזיגה של יסודות אחרים, מתרבויות אחרות, ויצירת דבר חדש, שכבר איננו ריקוד ההורה הבלקני, איננו הדבקה הדרוזית, ואיננו ריקוד מזרח-אירופאי. הוא דבר חדש, ישראלי, המקיים יסודות אלה, ואחרים. נקודה זו מודגשת ביתר שאת, כאשר רוגינסקי מנגידה בין החזרה לריקודים מסורתיים במאלאווי ובאירלנד, לבין יצירה של ריקודי-עם חדשים בישראל.

שיאו של התהליך הוא כאשר ריקודים חדשים שנוצרו הופכים לחלק מ"קאנון" של תרבות רוקדים. ערבי ריקודים כוללים "ריקודים של פעם", שהם למעשה ריקודים חדשים שנוצרו בשנות הארבעים. החזרה לריקוד של פעם, חלק מנטייה כללית לנוסטלגיה, ל"ישראל הישנה והטובה", מעידה על התבססות הפולקלור. מריקוד חדש, הריקוד הופך לפולקלור. פולקלור "מלאכותי" שהומצא כחלק מהקניית תרבות עממית, אכן נחווה / נתפס כמסד של התרבות.

יש תרבות ישראלית, כשם שיש לאומיות ישראלית. המוסיקה הישראלית איננה בריטית, אמריקאית, יוונית, רוסית או מצרית. כך גם הכתיבה הישראלית, הספרות והשירה, האופן שבו ספרים יוצאים לאור וגם תרבות פופולרית: האופן שבו אנו אוכלים, הדברים שאנחנו אוכלים, המסורת של העתונות בישראל, ועוד ועוד.

אף שאינני בטוח שאני מסכים עם כל המסקנות שלה, נראה לי שמתוך המאמר של רוגינסקי עולה בחדות העובדה שתרבות מומצאת או "מונחתת" איננה הופכת אותה לפחות אותנטית. בטווח הארוך, רק יסודות שאכן תואמים את רוח הציבור ייקלטו בה, ויישארו לדורות מאוחרים, משתלבים בפולקלור הטבעי של העם. אני רוצה לצטט כאם את הפסקה האחרונה של המאמר (תרגום שלי), בתקווה שהוא איננו תלוש מדי, כאשר קוראים אותו בלי כל המאמר בראש:

"האבחנה למראית עין בין 'עבר טהור' ל'הווה תועלתני' מציגה שישים שנה של 'מסורת מומצאת' כפולקלור חי וקיים, ואילו את עשרים וחמש השנים האחרונות של ריקודי-עם ישראלים כ'פולקולוריזם'. למרות זאת, מנקודת מבט תיאורטית, שתי התופעות מבטאות סוגים שונים של פולקלוריזם מודרני (ממשלתי ומסחרי), והן, למעשה, מסונכרנות: הן נמצאות בדו-קיום ובמשא-ומתן זו עם זו".