אינסוף של זמן ומרחב

אני כרגע עובד על המטלה האחרונה שיש לי השנה, ואני מקווה לסיים אותה לפני שאני חוזר לביקור בארץ.

אולי קודם כמה מילים על תהליך / אופן העבודה שלי: אני קודם מחליט על נושא שבא לי לבדוק. בוחר מקורות ראשוניים שאני אתייחס אליהם, ואז קורא אותם. במידת האפשר, אני משתדל לקרוא מקורות ראשוניים בלי שום חומר משני בשלב הראשון, כדי להתרשם ממנו לבד. אני רושם לי הערות ומתחיל לדמיין את הכיוון שהעבודה לוקחת בעקבות המקורות הראשוניים. בשלב הבא אני מחפש עוד חומר: גם מקורות משניים על המקורות שכבר סימנתי, וגם מקורות שהם בעצם מקורות ראשוניים, שמתייחסים למקורות שמצאתי. למשל, אני עכשיו עובר על פסוקים בתנ"ך, ורושם לפניי איזה פסוקים קשורים לדיון. אני רושם אותם, ואז מחפש גם פירושים על הפסוקים הנבחרים, אבל גם חומרים עתיקים שמתייחסים לאותם פסוקים: מדרשי חז"ל, התייחסויות במגילות מדבר יהודה, מקבילות בנצרות, התייחסויות בספרות בית שני ועוד. בדרך, אני מגלה שיש דברים שלא שמתי לב אליהם או שהבנתי לא נכון בקריאה הראשונה. לפעמים אני דבק בקריאה הראשונה שלי, אבל רושם לפניי שאני הולך נגד הזרם הכללי של פירוש לפסוק מסויים.

וכן הלאה.

המטלה הנוכחית היא עבודת סיום בקורס שעסק במשיחיות ואפוקליפטיקה בספרות יהודית של העת העתיקה. החלטתי לדון בתפיסות חיוביות ושליליות של אחרית הימים. בספר עמוס יש פסוק נפלא, שמשמש נקודת מוצא לדיון שלי: "הוי המתאווים את יום יהוה, למה זה לכם? יום יהוה הוא חושך ולא אור". כלומר, הוא מתווכח עם דיעה רווחת, לפיה אחרית הימים תבוא, ותביא עימה ברכה. והוא מעלה אופציה אחרת. ובמקומות אחרים, אצל נביאים אחרים, יש ערבובייה. יקרו דברים רעים, אבל רק לעמים אחרים, או רק לרשעים; הצדיקים ייהנו מאחרית הימים; כולם ייהנו מאחרית הימים כי הרשעים יהפכו לטובים; ובמגילות אנחנו מוצאים דיעה קרובה לזו של עמוס, אם כי גם היא לא קוהרנטית. אבל בהחלט עולה שם האפשרות שכולם ייענשו ביום אחרון.

אותי מרתקת התפיסה שלזמן יש סוף. מה קורה אחרי שמגיע הסוף של הזמן? איך מוגדרת ההתמשכות שלאחר הסוף? מה הם מדמיינים?

יש כאן רצון עז לעשות סדר בעולם כאוטי. לדעת שהייתה לו התחלה, ושהוא יסתיים מתישהו. השיגרה, על קשייה ושיממונה, תחלוף מתישהו. באותה מידה שיש קושי לתפוס באופן מוחשי כיצד לזמן יכול להיות התחלה וסוף, כך יש בזה משהו מנחם.

אותו עקרון נכון לגבי מרחב: אנחנו יודעים שהיקום הוא אינסופי. לא מתוך מחקר אמפירי, אלא כטיעון פילוסופי. נאמר שיש קצה ליקום. קיר מוחלט. מה יש מן העבר השני? משהו. גם אם זה שחור, גם אם זה ריק, הוא לא יכול להסתיים. מה יותר מפחיד? שהיקום הוא אינסופי, ואנו נמצאים בו לבד, בתוך כל השחור הזה, או שהוא אינסופי ויש בו עוד מגוון עצום של צורות חיים, שלעולם לא נדע עליהם? שגם אם חללית תיסע אלפי שנות אור, היא תצליח להגיע לקצה אחר בו יש חיים?

אני מהרהר רגע בסוגייה של הזמן, כי אותו דבר אני מרגיש לגבי הזמן. מצד אחד, אם העולם יסתיים יום אחד, אם החיים על כדור הארץ יגיעו לקיצם, יש בזה משהו מאוד מפחיד. מצד שני, יש בזה גם משהו מרגיע. לנסות לדמיין את העולם עוד מיליון שנה – היסטוריה של אלף שנה נראית לי רחוקה מדי, משהו שקשה ללמוד אותו. ופתאום לקלוט שזה נמשך. מה הטעם לתעד את כל המאה-העשרים, לחקור אותה, להבין אותה, אם מתישהו היא תהיה רחוקה יותר מהמרחק בינינו לאשור ובבל? אני מדמיין את האינפלציה של הידע, את חוסר היכולת לעקוב אחרי הכל, וזה מייאש אותי. ובמובן הזה, לקץ הזמן יש מימד מנחם. מתישהו זה יסתיים. הבלגן של העולם הזה, הידע, הפרטים, לא יימשכו לעד.

בקאנון הנוצרי, הספר הראשון הוא בראשית, והאחרון הוא האפוקליפסה של יוחנן, אחרית הימים. היו תקופות שלאנשים היה ברור מאוד שהיתה התחלה, לא רק של כדור הארץ, אלא של כל היקום, ושיהיה גם סוף. כעת נותר רק להתווכח אם הסוף הזה יהיה הפי-אנד. ועכשיו – אני חוזר לעבוד, להתחקות אחר שורשי הויכוח הזה.