שלום – לפני ואחרי קווי 1967

במלאת 40 שנה לפרוץ מלחמת ששת הימים, אנו שומעים קולות בדבר הטעות שבהחזקת השטחים, קוצר-הרואי של המנהיגים דאז. כנראה שזה נכון. הבעייה בטענה הזו, היא שבין השיטין נשמעת האשליה שאילולא ישראל החזיקה בשטחים שנכבשו ב-1967 כי אז לא היה היום סכסוך ישראלי-פלסטיני.

ואין זה כך. השכונות שב"ירושלים המערבית", בעיקר בקעה וטלביה, כוללות בתים ערביים יפהפיים שהיו ממשיכים לדקור את ההוויה הישראלית גם אילו "ירושלים המזרחית" הייתה זה מכבר בירת פלסטין המוכרת והרשמית.

תוכנית החלוקה משנת 1947 לא הייתה נשכחת. שרטוטי הגבול שלה נדחקים כעת מפני הקו הירוק, אך הם לא נשכחו.

בעיית הפליטים היתה בעינה עומדת גם ללא החזקה במילימטר אחד שנכבש במלחמת ששת הימים.

הפתרון האמיתי לא יוכל לבוא כל עוד יהודים בטוחים שבגליל ובנגב אין שום עוול כלפי הערבים ואילו ההתנחלויות הן פשע בל יכופר. הפתרון יוכל לבוא רק כאשר החברה היהודית תפנים באמת שעבור הערבי אין הבדל בין תל-אביב (לא כל שכן בשמה הממוקף: תל-אביב-יפו), לבין כרמיאל, לבין מעלה אדומים או כפר תפוח. עבור הציבור היהודי בישראל אולי יש הבדל, כי יש הבדל ברמת המודעות והיכולת (בשל הריבונות), בכל שלב שכזה. אבל לצד שכנגד אין הבדל בין השלבים האלה. לכן, אין לנסות לפתור את הסכסוך על-ידי "הופ וגמרנו" אחד, פינוי כל ההתנחלויות ובכך ניקינו עצמנו מעוון, אלא היה רצוי (אוטופית), אילו היה מתקיים שיח פתוח ומפוכח על כל העוולות, מכל הצדדים, וכל הפתרונות האפשריים, תוך הכרה במושג "עוול הכרחי", וכן בכך שיש מקומות שפיצוי מוחלט על העוול ייצור עוול חדש, ולבסוף לשרטט מפה חדשה שתתייחס לכל הסוגיות, ולא רק לסוגייה השרירותית של העוול שנוצר ב – 1967.

אני גם מסכים לכך שכרגע לא בשלו התנאים לבקש מכולם להכיר בכל העוולות ובכל המורכבות, ולכן, במקום לברוח מכל פתרון שהוא, עדיף פתרון ביניים שמקובל על רוב הקהילייה הבינלאומית, ושמתייחס לבעיות 1967 בלבד. כלומר, אין בדבריי על המורכבות האמיתית של המצב רצון לברוח מכל פתרון שהוא, "כי גם ככה לא נוכל לתקן באמת, אז מה הטעם לנסות לתקן קצת". לא, ממש לא. העובדה שאני לא מאמין שהסכסוך הישראלי-פלסטיני ייגמר עם פתרון מוסכם על השטחים שנכבשו ב – 1967, לא מביאה אותי לידי הסתגרות בחוסר-פתרון.

ישראל חייבת בעשיית-צדק כלפי העם הפלסטיני, וסיום הכיבוש. עם הבעיות הבטחוניות והמדיניות שיתעוררו מאוחר יותר, ישראל תצטרך להתמודד בשעתן. מוטב היה לו פתרון כולל היה בכנות כולל, לפי המשמעות הלקסיקאלית של מונח זה, אך כל עוד אין ציבור רחב דיו שמוכן לעסוק בפתרון כולל שכזה, יש לעסוק בפתרונות חלקיים אפשריים. אני מאמין שישנה סכנה שכרוכה בכינוי פתרון חלקי שכזה "כולל", כיוון שהוא מטפח אשליות שווא, אך מעדיף כל מהלך שיוביל לתחילת עשיית הצדק על-פני לא-כלום.

לפתרון כולל יש יותר מצורה אחת. אינני יודע להכריע בין מדינה דו-לאומית או שתי מדינות. כל אחד מהמודלים הללו יכול להבנות באופן שיגדיל את השלום והשוויון, וכל אחד מהם יכול להרחיק אותו. השאלה של "איך" הרבה יותר עמוקה מכותרת בלבד.