בין לבני לאולמרט – בעקבות עדות ציפי לבני בוועדת וינוגרד

בפוסט קודם שלי, לאחר שקראתי את עדויותיהם של אולמרט, חלוץ ופרץ בוועדת וינוגרד, סיכמתי את המסקנות שעולות מן הקריאה. המסקנה העיקרית שלי היתה שהמלחמה לא נוהלה באופן כושל בשל חוסר נסיון, אלא נוהלה כפי שנוהלה במכוון, על-מנת לעורר את הקהילייה הבינלאומית להגביר את נוכחותה בלבנון. זה הקו שאולמרט הציג בוועדה, ובאופן מפתיע, הוא תואם את מה שקרה בפועל (מפתיע כיוון שלרוב אין התאמה מרשימה כל-כך בין דבריו של פוליטיקאי לבין מעשיו).

כעת מתפרסמת עדותה של ציפי לבני, שבתוקף תפקידה כשרת החוץ, וגם כנראה מתוך ראייה רחבה יותר, מציינת שהעדיפה תהליך מדיני על-פני תהליך צבאי. דברים דומים לאלה ששמענו מפי אולמרט. יש כמה עובדות שלא מסתדרות לי, ואני רושם אותן כאן בנסיון לעשות לי סדר בדברים:

1. בין אולמרט ולבני שורר מתח מתמיד. קודם המלחמה, בזמן המלחמה, ואחריה.

2. אולמרט הצהיר שהוא העדיף הישג מדיני על-פני הישג צבאי.

3. לבני הצהירה שהיא מעדיפה תהליך מדיני על-פני תהליך צבאי.

4. לבני הצהירה שהיא לא רואה בהכנסת כוחות בינלאומיים כשלון או סכנה, ושהדבר עשוי להתאים גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

5. אולמרט הודה שהצבא אכזב אותו בזמן המלחמה.

6. "מקורבי אולמרט" הצהירו שהם מעוניינים באהוד ברק כשר בטחון במקומו של פרץ.

7. ברק התנגד להכנסת כוחות בינלאומיים או לבינאום ירושלים בזמן שהיה ראש ממשלה.

8. לאולמרט יש יותר נסיון מללבני כחבר ממשלה.

כשאני מנסה ליישב את העובדות האלה לתמונה אחת, אני מצליח לחשוב על האפשרויות הבאות כדרכים ליישוב הסתירות שעולות מכל העובדות שציינתי:

1. המתח בין אולמרט ולבני איננו אידיאולוגי, אלא בעיקרו מאבק כוחות על שליטה, תארים ואגו / או: איננו אידיאולוגי, אך בעיקרו Personality Clash, לכל אחד יש סגנון אחר.

2. אולמרט לא באמת רצה לבנאם את הסכסוך עם לבנון. הוא אכן קיווה להגיע להישג מדיני, אך לא זה ההישג שהוא כיוון אליו. לאחר שכך אירעו הדברים, הוא מציג את זה כהישג שלו על-מנת ליצור ספין.

3. אולמרט רצה לבנאם את הסכסוך. בניגוד ללבני, שחשבה שניתן למצוא פתרון מדיני / להניע תהליך מדיני לאחר ימים ספורים של לחימה, אולמרט לא סמך על הקהילה הבינלאומית, וחשב שהם רק יבטיחו הבטחות וברגע שתושג הפסקת אש לא ישלחו כוחות. לכן היה לו חשוב להאריך את המבצע, כדי לכפות מעורבות על הקהילייה הבינלאומית.

ההסבר הראשון הוא הכי פחות ריאלי בעיניי. פוליטיקאים יודעים לשתף פעולה עם אנשים שלא מוצאים חן בעיניהם כדי לקדם אינטרסים שלהם. היתרון היחיד של ההסבר הזה הוא היכולת שלו ליישב את המתיחות המתמדת עם הדברים הדומים שנאמרו בעדויות.

ההסבר השני טוב בכך שהוא עוזר להראות כיצד אולמרט וברק יכולים להיות בעלי-ברית למרות שלכאורה יש להם אג'נדות שונות. הוא גם יסביר למה חשוב לו להביא את ברק. הם רוצים לקדם מדיניות דומה, אך הוא זקוק לשר בטחון שיפעיל את הצבא טוב יותר מעמיר פרץ. הוא בעייתי כיוון שניהול המלחמה אכן מעיד, לדעתי, שאולמרט כן היה מעוניין במעורבות בינלאומית.

ההסבר השלישי מסביר כיצד לאולמרט ולבני יכלה להיות מטרה משותפת, ועדיין הוא היה רוצה למדר אותה. הם לא חלוקים על היעדים, רק על הדרך להשגתם. לפי הסבר זה, אולמרט פחד שלבני תקלקל לו; ראה אותה כתמימה מדי. הבעייה בהסבר הזה: נותר קושי לגבי ברית אולמרט-ברק (בשל היחס לבנאום הסכסוך).

ימים יגידו.

אגב, עוד דיון מעניין המופיע בעדותה של לבני נוגע להסברה. אליבא דלבני, הסברה יעילה בתוך ישראל מציגה את צה"ל הלוחמני, הרומס, צה"ל של העם (עם תמונות ילדים, עם תמונות דתיים). תמונות של משפחות במקלטים פוגעת בהסברה הפנימית, כי הציבור חש שישראל מפסידה, שידו של החיזבאללה על העליונה. כלפי חוץ המצב הפוך: תמונות של משפחות במקלטים, בתים הרוסים וכו', מחזקים נטייה לטובת ישראל בדעת הקהל, בעוד תמונות של הישגים צבאיים של צה"ל, פוגעים בישראל.

בעידן של תקשורת גלובלית, אין דרך להפריד בין הסברת פנים לחוץ, וזו הייתה אחת הבעיות העיקריות שההסברה הישראלית התמודדה עימן.

מחשבה אחת על “בין לבני לאולמרט – בעקבות עדות ציפי לבני בוועדת וינוגרד

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.