מחנות בדרך לשלום

קראתי השבוע את האוטוביוגרפיה של סרי נוסייבה, Once Upon a Country. מעבר לעלילת חייו עצמה, הספר מספק הצצה פנימית אל יחסי ישראל-פלסטינים בכל נקודות הציון ההיסטוריות החשובות. נוסייבה מתאר את הדברים מנקודת מבטו, ומספק פרטים רבים שלא היו ידועים, או שלא נשארו בזכרון הציבורי למרות שנתפרסמו בזמן התרחשותם. כך הוא מתאר שעוד לפני מלחמת המפרץ הוא ופייסל חוסייני קיימו מגעים עם ממשלת שמיר בנוגע להסכם שלום, דרך משה עמירב (אז במועצת עיריית ירושלים) ועם השר דאז אהוד אולמרט.

היחס שלו לערפאת אמביוולנטי: הוא לא נמנע מלמנות את חסרונותיו וטעויותיו העיקריות, אך את המעשים הקשים ביותר של ערפאת הוא מייחס לחוסר-תשומת לב. כך למשל, הוא מתאר דו"ח על השחיתות שהוא יחד עם נציגים נוספים נתבקשו להגיש ליושב-ראש. הוא אומר בפה מלא שערפאת לא עשה דבר עם הדו"ח, אך מייחס זאת לנטייה שלו שלא להתמודד עם פרטים. הביטול הזה של ערפאת, עומד בסתירה לנקודות אחרות בהם הוא מתאר אותו ומקשה על האמינות של הספר. כך גם במקרים אחרים, למשל, כאשר הוא מבליע אמירה על כך שערפאת נהג לתת פקודות בטלפון בקשר להכנה למאבק בישראל, רק מתוך מחשבה שהישראלים מצותתים לו, וכדי לדרבן אותם להתקדם בתהליך השלום.

אבל התמונה העיקרית העולה מתוך הספר, וזו לא אמורה להיות הפתעה, היא שבתוך הציבור הפלסטיני ישנה קבוצה שבאופן עיקבי מעוניינת בהכרה עם ישראל, וחיים בשתי מדינות זו לצד זו בשלום. דבר זה מחזק את תחושתי בשנים האחרונות, ככל שאני מעמיק לחקור בנושא, כי המאבק העיקרי צריך להתקיים בין אלו המעוניינים לחיות בשלום, לבין אלו שאינם מעוניינים בכך.

הבעייה היא שלמרות שבכל אחד מן העמים המעורבים בסכסוך ישנם גורמים המאמינים בשלום, כל אחד מהצדדים אינו מצליח להתגבר על תחושת מחוייבות-על לעניין הלאומי הגובר על הרצון בשלום. כאשר סרי נוסייבה בוחר לתאר את ערפאת בצבעים חיוביים, למרות ה"כשלונות" שלו, שחיבלו בסיכוי לשלום-אמת, הוא בעצם בוחר לצדד בנראטיב פלסטיני על חשבון תהליך השלום.

גם בצד הישראלי יש יותר מדי מקרים בהם מחנה השלום נותן לצד הלאומי לגבור על רצונו בשלום ובצדק אנושי. הבעייה של הצד הישראלי היא סכיזופרניה: יש פעמים בהם הוא מזדהה עם זהותו הלאומית הישראלית על חשבון השלום, ויש שהוא חושב שהדרך הנכונה לבטא שלום היא מתוך הזדהות עם המאבק הלאומי הפלסטיני.

הבלבול בין מאבק לשלום ולצדק לבין מאבק לאומי לשחרור איננו נחלת השמאל הישראלי בלבד. גם פעילי שלום המגיעים מחו"ל נופלים באותו פח בדיוק. במקום לבנות תשתית לשלום, הם מעדיפים לתמוך בנראטיב לאומי זה או אחר (לרוב הפלסטיני, מן הסתם). כך הם מעמיקים את השינאה, את הבורות, את האלימות, תחת בנייה איטית ועיקשת של שלום.

בישראל /  פלסטין ישנה קבוצת מיעוט שמעוניינת בהמשך הסכסוך. זו קבוצה שחוצה הגדרות לאומיות, פוליטיות, אידיאולוגיות. ייתכן שישנה עוד קבוצת כוח קטנה שמעוניינת בשלום. לפעמים אני בספק באשר לזה. מה שאני שמוכנע הוא לגבי הרוב הדומם. הרוב הדומם שכל רצונו הוא לחיות את החיים הקטנים שלו בשקט. בלי מוות, בלי פוליטיקה. על הרוב הדומם הזה, מעצם טיבו, קל מאוד להתשלט, כפי שקבוצת הכוח שמעוניינת בהמשך הסכסוך עושה כבר עשרות שנים. זו הסיבה העיקרית שאינני יודע אם יש קבוצת כוח נגדה שמעוניינת בשלום, או שאלה המעוניינים בשלום אינם מהווים באמת משקל-נגד פוליטי.

בפרינסטון יש שני "תאים" שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. האחד הוא המרכז לחיים יהודיים, והשני הוא הועד למען פלסטין. הבעייה היא שכל אחד מהם עסוק יותר בעניין הלאומי מאשר בשלום. אני לא מוצא את עצמי לא בזה ולא בזה.

אין לי עניין במאבק לאומי למען שחרור פלסטין, כמו שאין לי עניין בלאומיות צרפתית, אמריקאית, או הודית. היהדות היא מרכיב בזהות שלי, אבל לא מרכיב שאני מוכן להקיז דם בעבורו. ברור לי שכדי להגיע לשלום ולצדק יהיה צורך בפגיעה כלשהי בזהותה היהודית של ישראל. אינני יודע אם זה ייעשה דרך מדינה דו-לאומית, מדינה קנטונלית או שתי מדינות. זה גם לא משנה. כל אלה הם מודלים בלבד, שעם רצון טוב יכול להצליח, ובלעדיו – נדון לכשלון.

אני מוכן לשתף פעולה ולתמוך בכל מי שחיים שקטים חשובים לו יותר מאשר זהות לאומית. עם כל מי שיודע שניתן לשלב ידיים כדי להפוך את חבל-הארץ הזה למקום שכדאי לחיות בו. עם כל מי שיודע שאיומים אקולוגיים הם קטלניים יותר מאיומים דמוגרפיים, ומוכן להפסיק לשחק בדמוגרפיה בשם הפוליטיקה והלאום. עם כל מי שמעדיף דמוקרטיה חילונית, על-פני תיאוקרטיות וקלפטוקרטיות (כפי שנוסייבה מגדיר בספרו את שלטון השחיתות הקיים באיזור).