א-פרופו שבועות, סיפור על מתן תורה:
ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה!אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם.אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר, מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה – (ענה לו): אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה – לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה – זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה – לא תשא, משא ומתן יש ביניכם?שוב מה כתיב בה – כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?
מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא. מיד כל אחד ואחד נעשה לו (למשה) אוהב, ומסר לו דבר.
(בבלי שבת, פ"ח, ב – פ"ט, א)
המדרש משחק כאן עם כמה מושגים, עם האוטופי, הקיים, הרצוי והמצוי. התורה נתפסת בתור הדבר הטוב ביותר. היא קיימת עוד קודם בריאת העולם, וקיימת לכשעצמה, לא למען מטרה מסויימת (בניגוד להצהרות מפורשות הכתובות בה, למשל). המלאכים רוצים לשמור אותה בתחום השמיימי, לעצמם.
המלאכים, בהיותם דרי מרום, הקרובים יותר לאלהים, נתפסים כישות גבוהה יותר. הקונספט הזה מבוטא גם בביטוי המיזוגני "ילוד אישה" – מי שבא לעולם מתוך גופה של האישה, מובן (עבור בעל המדרש) שיש בו משהו פגום.
אך דווקא הפגמים שבאדם מזכים אותו בתורה. למלאכים, בהיותם מושלמים, שאינם ילודי אישה, שאין ביניהם קינאה, שפיכות דמים, יצר רע, אין להם גם צורך בתורה. באופן פרדוקסאלי, דווקא היותם מושלמים מעידה על משהו פגום בהם.
החוויה האנושית מורכבת ממתח מתמשך בין הטוב לרע. עצב, קינאה, כעס נתפסים אצלנו כתכונות שליליות. אך אין זה אומר שהם לא צריכים להיות חלק מהחיים. להיפך: החוויה של חיים מלאים, חיים שיש בהם שלמות, פירושה חיים שיש בה גם מרכיבים כאלה. להרשות לעצמנו לכעוס, לקנא, להתעצב. לדעת לאזן את זה עם דברים אחרים.
בחיי, אני משתדל שלא להיות מלאך. לא להיות נטול-קינאה, לא להכריח את עצמי "לצאת מהבאסה", לא להסתיר כעס כשהוא שם. לא מעט שונאים הקמתי לי בגישה זו.
החוכמה היא לדעת לאזן את התחושות האלה עם דברים אחרים. להפוך את הקינאה לכוח יוצר, במקום להתכחש לה. להרשות לעצמך להודות בפני מישהו שאתה מקנא בו, בלי לחשוש שזה חושף חולשה שלך. לכעוס – אבל גם להתנצל, אם יש צורך.
אלה שיודעים שאני חי באופן כזה, יודעים שכאשר הם מקבלים ממני מחמאה או יחס חם הוא אמיתי, כי אני לא חי במצג שווא, שכולם זוכים ממני לחיוכים. הטוב שבי הוא אמיתי יותר, רגוע יותר, שלם יותר, ואין צורך לחשוש שהכל הצגה.
ועדיין – לא מצאתי את האיזון הנכון. יש עוד מקום לשיפור. אבל הפסקתי לנסות להיות מלאך, להיות מושלם.
פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ