אך זוהי שטות גמורה, כי נמצא הוא בתנ"ך

כתב-העת "ג'ואיש היסטורי" מקדיש את החוברת האחרונה שלו לסוגיות בהוראת תנ"ך / מקרא. כדי להביא דברים בשם אומרם, אני אפתח עם איזכור המאמרים בחוברת:

החוברת נפתחת בהקדמה של טלי תדמור-שמעוני ממכללת אחווה, שהוזמנה להיות עורכת אורחת לצורך הנושא. אלן ארקוש, מאוניברסיטת סוני (SUNY) כותב על היחס השלילי של הציונות אל הביקורת המדעית של המקרא, עד מלחה"ע הראשונה. הביקורת נתפסה כהתקפה על הלאומיות היהודית (למען האמת, היא נתפסת כך גם היום בעיני רבים). שני המאמרים הבאים, של תדמור-שמעוני עצמה ושל יובל דרור מאונ' תל אביב עוסקים בלימוד התנ"ך למטרות חינוכיות / אידיאולוגיות. דרור מתרכז במגמות בתנועה הקיבוצית, ותדמור-שמעוני בפערים בין עולים מסורתיים לבין צברים חילוניים. המאמר האחרון הוא של יאירה אמית, גם כן מאונ' תל אביב, על הוראת המקרא "בין אהבה לידע".

אמית היא חוקרת מקרא חשובה, שעמדה בראש הוועדה ששינתה את תוכנית הלימודים במקרא לפני כמה שנים. היחס בין לימוד התנ"ך לשם ידע לבין לימודו לשם אהבה כבר היה נושא לדיון מעל דפי "הארץ", בין אמית ליאיר זקוביץ (ועוד קצת על הגישה של אמית ניתן למצוא כאן). במאמר הנוכחי היא בעצם מבססת ומרחיבה את הטענות שנתפרסמו בזמנו ב"הארץ". מוטב היה לו אמית הייתה מזכירה במפורש את הדיון שהיה ב"הארץ", ואולי אף משיבה על טענה או שתיים מטענותיו של זקוביץ כלפיה, במקום להתעלם מהן כליל במאמר הנוכחי.

בעיני, יש נקודה אחת חשובה בעמדה שלה, ונקודה אחרת שמתפספסת. העמדה שלה בעצם יוצאת כנגד תפיסה קודמת שיש "לחבב" את התנ"ך על התלמידים, כיוון שזו המורשת שלנו, הקושאן שלנו על הארץ, ועוד סיבות אחרות. אני מסכים איתה שיש לנתק את הוראת התנ"ך מאידיאולוגיה כלשהי. המטרה בכל לימוד צריכה להיות הרחבת אופקים, הבנה טובה יותר של חומר הלימוד, העמקת ידע. אם מה שאמית מתכוונת עליו בויתור על האהבה הוא הויתור על ההוראה של התנ"ך ממקום אידיאולוגי, אני מסכים איתה.

אבל ההתעקשות שלה לדבר במונחים של "אהבה" במקום אידיאולוגיה, מערפלת את העיקר. הרי אין צורך ללמד את התנ"ך מתוך אדישות לחומר. להיפך. מוטב שמורים ילמדו נושאים אהובים עליהם, מתוך התלהבות, וינסו להדביק בהתלהבות זו גם את תלמידיהם. זה נכון לגבי התנ"ך, אבל באותה מידה זה נכון למתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה ואזרחות. לצד זה, צריך לקבל את זה שלא כל התלמידים יאהבו. ובזה אמית צודקת – שלא יתרחש אסון גדול אם יהיו כאלה שלא יאהבו.

כשאמית מציבה את האהבה מול הידע, היא קובעת שחשוב לה יותר שידעו תנ"ך מאשר שיאהבו אותו. זו נראית לי כעמדה אידיאולוגית לא פחות מעמדות אחרות מאלו שהיא מתנגדת להן, ויותר מזה – עמדה שלוקה באשליה עצמית. תלמיד שלא אוהב, לא "מתחבר", לא מתעניין, ישכח את החומר הנלמד, ולכן – לא ידע אותו. אין צורך לבקש את הידע על-פני האהבה. יש צורך להוציא את האידיאולוגיה, ולדעת שמי שלא אוהב גם לא יידע – וזה בסדר. בשנה א' באוניברסיטה, באחד הקורסים נבחנו על ניתוחי פעלים בעברית. רוב התלמידים נלחצו והתקשו בלמידה לבוחן. הדבר הפליא אותי: הרי רק לפני כמה שנים כולם ניגשו לבגרות בלשון, ועברו אותה. איך תוך כמה שנים ספורות כולם שכחו את החוקים הללו, ורק אני עוד זכרתי אותם? התשובה פשוטה – בגלל שנהניתי ללמוד זאת מלכתחילה, ספגתי את החומר לתוכי.

מעבר לאהבה ולידע, הבעייה העיקרית של הוראת התנ"ך נעוצה בנסיון לרקוד על כמה חתונות בבת אחת (או אם לנסח זאת במטבע לשון תנ"כית: לפסוח על שתי הסעפים). חוברות ההוראה האחרונות שקראתי, היו מנוסחות באופן מבלבל. רגע אחד מצטטות מתוך פירוש של הרמב"ן, רגע אחר מביאות קטע מתוך חוקי המזרח הקדום. מדע ומסורת משמשים בערבוביה. למורים לא תמיד ברור מה המטרה של ההשוואה למזרח הקדום.

בעיני המטרה צריכה להיות אחת: הבנת הטקסט כפשוטו. במקומות בהם הטקסט בעייתי – מציאת הפתרון הסביר ביותר לבעייה. אין צורך ללמוד את רש"י לכשעצמו. אין צורך להביא קטעים מהמזרח הקדום אם לא מבינים מה הקשר בינם לבין הטקסט. חבל לבזבז זמן על אבחנה בין "חוק קאזואיסטי" ל"חוק אפודיקטי" אם זה לא תורם להבנה של הטקסט. במקום לחלק את התנ"ך לקטגוריות, בואו נגרום לתלמידים להבין מה הטקסט אומר. איזה חברה הוא מנסה ליצור בעזרת החוק. האם החוק ישים? מה הבעיות הטמונות בו? מה ההשקפה שעומדת מאחורי החוק? אלה מקצת השאלות שהייתי דן בהם בלימוד חוק מקראי, במקום לעסוק באבחנות בין חוק אפודיקטי לקאזואיסטי.

הבעיה שיאירה אמית מצביעה עליה, על כך שאנשים כיום לא יודעים תנ"ך, היא חלק ממגמה כללית יותר. היא נובעת מדלדול הרוח, מזלזול בלמידה לשם למידה, מידע שאי-אפשר לעשות איתו משהו. מספר הפרקים שתלמיד נדרש לדעת היום הוא פחות מחצי מאשר בתוכנית הלימודים הראשונה. אך הבעייה איננה במספר הפרקים, אלא ברצון לדעת משהו, כל דבר שהוא. הגישה הייתה כביכול – במקום ללמד אותם 100 פרקים ושבסוף הם לא יזכרו אותם, עדיף שנלמד 50 פרקים שהם יזכרו לכל החיים. אבל הם לא יזכרו. ואלה שיזכרו, היו זוכרים גם לו היו לומדים 100 פרקים.