בבתא

סיימתי את העבודה הראשונה לשנה זו. כעת נותרו לי מבחן אחד ועבודה נוספת, ואני יכול להתפנות לספר, כפי שהבטחתי, על העבודה הראשונה שעסקה בדמותה של בבתא, ואגב כך גם במצב המחקר עליה.

בבתא, היא מה שחז"ל היו קוראים לו "אישה קטלנית". לפני שנהרגה בעצמה, במהלך מרד בר-כוכבא, היא הספיקה להתאלמן פעמיים. אם לא די בכך, שני חוקרים דגולים הלכו לעולמם בטרם הספיקו להוציא לאור את התעודות שלה (יגאל ידין וחיים יונה גרינפלד). הכרך הראשון של התעודות יצא ב-1989, ידין הוא בין החתומים עליו, אך הכרך גם מוקדש לזכרו. הכרך השני יצא ב-2001, ושוב – גרינפלד הוא בין החתומים על הכרך, אך הכרך מוקדש לזכרו.

בשנת 1962, במהלך חפירות במדבר יהודה, צוות של ידין גילה את הארכיון, לצד תעודות של בר-כוכבא עצמו. הארכיון של בבתא היה מגולגל יחד, ותעודות שהיו שייכות לאותו נושא, היו קשורות יחד בחוט. סדר כזה במסמכים עתיקים הוא חלומו של כל חוקר, שחוקרי מגילות קומראן לא זכו לו (אם כי יש הטוענים שיש משמעות למערות השונות בהן כל מגילה נמצאה). תיאוריו של ידין מהחפירות משקפים את רוח התקופה: בחפירות משתתפים כמה חיילים, הציוד של הצוות, כמו גם המשלוח האווירי של הממצאים לירושלים, נעשה כולו על-ידי הצבא. ידין, שפרש מראשות הצבא בשנת 1952, לא היסס להשתמש בקשרים שלו מהצבא לצורך קידום המחקר. הוא אף לא ראה בזה עירוב תחומים, אלא המשך של אותה משימה לאומית. הוא, וסביר להניח שרוב אנשי הארץ באותה תקופה היו מסכימים איתו, לא ראה שום הבדל בין שני התחומים הללו, לא ראה שום בעייתיות בשימוש צה"ל לצורך משימה שכזו. כך הוא כותב על תקופת החפירה כולה:

ארכיאולוגים הם גם בני-אדם, ובתור בני-אדם, הם לרוב קשורים רגשית להיסטוריה של בני-עמם. בירידה היומית של המצוק, בחצייה המסוכנת לעבר המערות, בעבודה הארוכה בסרחון העטלפים, בגילוי השאריות הטראגיות של הלכודים במצור – נוכחנו שהרגשות שלנו היו ערבוב של מתח ויראה, אך גם פליאה וגאווה על היותנו חלק ממדינת ישראל החדשה לאחר גלות של 1,800 שנה.

הנה אנו, חיים באוהלים שהוקמו ביד צבא הגנה לישראל, עוברים יום-יום בהריסותיו של מחנה רומי שאחראי למותם של אבותינו. דבר לא נותר כאן היום מהרומים , למעט גל אבנים על פני המדבר, אך הנה הצאצאים של הלכודים במצור, שבים לחלץ את החפצים היקרים של אבותיהם.

אני לא יודע אם ארכיאולוג, או כל חוקר אחר, יכול היה להתבטא כך היום (ולצאת מזה בשלום). כנראה שטוב שכך. אבל גם חבל.

חזרה לבבתא. השם לא ידוע משום מקום אחר. לי הוא נראה כגירסה נשית של השם "בבא", המוכר לנו ממקורות חז"ל. המסמך המאוחר ביותר בארכיון שלה מתוארך לשנת 132. לכן משערים שהיא מתה במהלך המרד. היא הייתה בשנות העשרים לחייה במותה, אלמנה משני בעלים, ואם לילד אחד שידוע לנו עליו.

המסמכים שלה כוללים כמה תחומים: כמה מהם הם פשוט שטרי מכירה ובעלות שונים, מהם אנו למדים שהיא הייתה בעלת קרקעות רבות באיזור ים המלח, אישה אמידה, שהתפרנסה ממטעי תמרים. כמה מסמכים נוגעים למשמורת על הילד שלה. לאחר שהתאלמנה, דאגה שאפוטרופסים חוקיים ידאגו למזונותיו וחינוכו, כדי שלא כל העול ייפול עליה. באחד מן המסמכים האלה מוזכר "יהודה" בתור אפוטרופוס שלה. גם הוא מתגורר באיזור ים המלח, והוא אחראי על ענייניה האישיים והפיננסיים. יש כאן שילוב של עצמאות כלכלית של בתתא, לצד חברה שלא מאפשרת עצמאות מוחלטת לנשים, ולכן היא מצאה לעצמה אפוטרופוס. אותו יהודה הפך מאוחר יותר לבעלה השני, כפי שעולה מהכתובה של בבתא. בכתובה מודגשים החובות הכלכליים שלו כלפיה, ועל כך שהוא חייב לפרנס אותה ואת ילדיה מתוך ההון שלו, ולא מההון שהיא הביאה עימה לנישואין. כמה מסמכים נוגעים למאבקים עם משפחתו של בעלה הקודם על נכסיה. היא מתעקשת להחזיק בהם, והם כמובן רוצים אותם חזרה למשפחתם, לאחר שנישאה בשנית.

המסמכים כתובים ביוונית, נבטית וארמית. באחד מהמסמכים ביוונית כתוב במפורש שמישהו אחר כתב בעבורה את המסמך, כיוון שהיא לא ידעה קרוא וכתוב. אין אנו יודעים אם זו אמירה גורפת, או רק בנוגע ליוונית. על כל פנים, בכתובה שלה (הכתובה בארמית), היא חתמה בעצמה. האם ידעה רק לכתוב את שמה? האם מישהו כתב עבורה את השם, והיא העתיקה אותו? איננו יודעים. בתוך הארכיון שלה מופיעה כתובה נוספת, של בת חורגת שלה, שלומציון, בתו של יהודה מנישואים קודמים שהיו לו קודם שהתחתן עם בבתא.

הרבה דיו נשפך על שתי הכתובות הללו. מה המשמעות שאחת כתובה בארמית ואחת ביוונית? האם אחת מהן תפסה את עצמה כפחות יהודייה מהשנייה? האם כתובה אחת יותר קרובה למנהגי יוון בעוד אחרת יותר קרובה למנהגי היהודים?

אין לנו שום עדות שהם חשבו על עצמם במושגים כאלה. החיים שלהם התנהלו על צומת דרכים, שכללה עברית, ארמית (וגם נבטית – שזהו ניב ארמי) ויוונית. מאבקי הזהות מתקיימים בין חוקרים כיום, שמנסים להכניס אותה לקטגוריות ספציפיות. אבל עבור אדם מהיישוב באותם ימים, ממש כמו היום, לא הייתה סתירה בין זהות שיש בה מרכיבים לאומיים, בינלאומיים, וחסרי יחס ללאום. החוקר מייקל סטלואו סיכם את זה יפה: "שלא במפתיע, הבעיות הללו, בעיות גשמיות ובוגדניות של כסף ויחסי משפחה, הן שהעסיקו את האנשים ביום-יום, ולא החלטות מופשטות ותיאוריות בנוגע לזהותם העצמית".