עוד יבוא שלום עלינו

אחת התוצאות האומללות של הסכם אוסלו, היא דחיקת רגליהם של מנהיגים פלסטיניים מקומיים על-ידי שלטון השחיתות של ערפאת. המשחקים העלובים של שלטונות ישראל, שפחדו מסרי נוסייבה, מחנאן עשראווי, מפייסל חוסייני, הביאו מנהיגים שלא ניתן להידבר איתם.

כיום המצב הוא נוח ביותר עבור אלו החרדים מהשלום: בראש הרשות הפלסטינית נמצאים אנשים שאינם מכירים בזכות קיומה של ישראל, ובמקום הצורך לקיים דיון על איך ייראה השלום, או על הצורך בהפסקת הטרור, ישנו דיון על משבצת התחלתית יותר, האם יש זכות קיום למדינת ישראל. מהנקודה הזו, קשה מאוד להתקדם לעבר משא ומתן. השיח הכפול לגבי אבו-מאזן מקיים אותה מטרה: "רק איתו נהיה מוכנים לדבר / הוא לא מייצג אף אחד".

מאבק השמאל לסיום הכיבוש הוחלף במאבק הלאומי הפלסטיני. אלו כביכול ניואנסים, אך הם בעלי מהות. ארגונים בינלאומיים שרגילים לעמוד בשטחים כנגד צה"ל, עומדים נבוכים נוכח האלימות הפוליטית הפנימית בעזה. הם כל-כך רגילים לתמוך באלימות כנגד צה"ל (בהיותה סימן של שחרור), שהם מתקשים לצאת בגלוי כנגד אלימות. אילו היו מציבים ערכים כמו שלום או שוויון בראש מאבקם, במקום מאבק לאומי, היו יכולים להתנגד במפורש כנגד המתחולל כעת.

דרוש ארגון שלא יסייע לפלסטינים לעמוד כנגד דחפורים של צה"ל, אלא שילמד אותם אנגלית, מתמטיקה. יתעקש על הכנסת אוכל לרצועה. יתעקש על ערכים אוניברסליים תחת מאבק לאומי. אלמלא הייתי מוטרד כל-כך מפעולתה של ישראל בעשורים האחרונים לסיכול כוחות השלום אצל הפלסטינים, הייתי מציע שגם ארגוני שמאל ישראלים יעסקו בזה.

שמחתי להתקל ברשת במאמריו של סרי נוסייבה, ובאתר שהוא מפנה לארגון שאשתו עומדת בראשו. כל-כך מעט אנו שומעים על יוזמות מעין אלו, וכמה אנו זקוקים להם.