יותר שאלות מתשובות – בעקבות סיכום העדויות

ראשית, הבהרה: ההתעקשות שלי על כך שאולמרט לא טעה במלחמת לבנון, אין פירושה שאני תומך באולמרט, שאני רוצה שהוא ימשיך להיות ראש ממשלה, שאני מצדיק את מלחמת לבנון השנייה ומהלכיה. אבל, גם לאחר פרסום דו"ח הביניים של וינוגרד, אני ממשיך לחשוב שהדיון הציבורי על המלחמה איננו מתרכז בעיקר, או אפילו באמת.

אני חושב שמבחינת תהליכי עומק בישראל עדיף שאולמרט יילך בשל הסיבות הנכונות ולא בשל הסיבות הלא-נכונות (אפילו שאני לא רואה את זה קורה).

אחת הטענות העיקריות שעולה מן הדו"ח היא הפזיזות וחוסר הרצינות בהן נתקבלה ההחלטה לצאת למלחמה. טענה זו בעייתית משתי סיבות: מהבחינה הציבורית, קשה להבין כיצד הציבור לא מתרעם על ועדת וינוגרד. הרי רוב הציבור היה בדיעה שישראל חייבת להגיב בחריפות על חטיפת החיילים; למלחמה היה גיבוי נרחב, וקצת מצחיק לשמוע את כל האנשים שקוראים לאולמרט להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרד, כשהם היו לא פחות פזיזים וחמומי מוח על נסראללה מאשר אולמרט. מה הם רצו? מישהו שיבהיר להם שצריך להמשיך להבליג? זה לא הרושם שהתקבל בקיץ שעבר.

בנוסף לכך, ישנה גם בחינה עובדתית. גם חלוץ וגם אולמרט אומרים שהם רצו לשבור את מדיניות ההכלה. חלוץ אף מדבר על תגובה שבמכוון תהיה בלתי-פרופורציונלית. כך שהתמונה של ראשי צבא ומדינה שמתרגזים על חטיפת החיילים, ופועלים ב"שלוף", לא אמינה בעיניי.

אצל אולמרט מאוד ברור, לאורך כל העדות, שהמהלך הצבאי נועד לאפשר תהליך מדיני. המהלך הצבאי הוא משני. בעדויות פרץ וחלוץ, לעומת זאת, זה לא ברור. לעתים מדברים על מהלך צבאי כמנוף למהלך מדיני, ולעתים המאמצים המדיניים מתוארים כאמצעי בלבד, על מנת להאריך את "חלון ההזדמנויות" המפורסם, שמטרתו להאריך את המבצע הצבאי. זו, כמובן, חשיבה צבאית מנוונת שלא תוביל אותנו לשום מקום.

השאלה היא מה היה היעד המדיני של אולמרט: בראשית עדותו (עמ' 10), הוא אומר שמטרת הפעולה הייתה להביא ליישום של החלטה 1559, לפריסת צבא לבנון לאורך הגבול. אך רוב העדות הוא מדבר על מטרה אחרת, של הכנסת כוחות זרים לאורך הגבול. האם הוא מתמקד בזה כיעד לאור התוצאות?

השאלה הזו חשובה כיוון שרק היא יכולה לענות האם אולמרט נכשל בעיני עצמו במלחמה. אם הוא התכוון להביא לפריסה של צבא לבנון, הרי שהוא נכשל (ומסרב להודות בזה); אם הוא רצה מלכתחילה להביא לכוח בינלאומי (כפי שעולה מרוב עדותו), הרי שהוא הצליח, אך במחיר גבוה מאוד.

לשאלת היעד האמיתי יש עוד מרכיבים שאני לא מצליח להבין עד הסוף: פריסת צבא לבנון קשורה לשאלת עצמאותה של לבנון, ובכך קשורה גם לסוריה, למעורבותה של סוריה בלבנון, וליחסי-סוריה-ישראל. לא פעם בעבר חימום הגבול בלבנון היה תולדה של נסיון ישראלי לקדם מהלך שלום עם סוריה.

ככל הידוע לי, לא היה שום שינוי בחזית סוריה-ישראל קודם המלחמה. המהלך המדיני הדרמטי שעמד להיעשות היתה תוכנית ההתכנסות. ברור שגם חוטפי שליט וגם נסראללה יכלו לדעת שפעולות מעין אלה יקשו על אולמרט להעביר את תוכנית ההתכנסות. למה חמאס וחיזבאללה חששו מהוצאה לפועל של תוכנית ההתכנסות?

האם אולמרט באמת האמין (כפי שאמר במהלך המלחמה) שדווקא המלחמה תקדם את תוכנית ההתכנסות? כיצד המצב החדש בלבנון היה מקדם זאת? כיצד הגברת נוכחות יוניפי"ל משפיעה על מעורבות סוריה בלבנון? האם חיזוקו של צבא לבנון היה מחליש גורמים קיצוניים ובכך מאפשר להתקדם עם תוכנית ההתכנסות? האם אולמרט התכוון שכוח בינלאומי ייכנס לשטחים ויסייע לשמור על ההפרדה לאחר ההתכנסות?

שאלות אלו ועוד נראות לי מעניינות יותר, רלוונטות יותר, ואמיתיות יותר מגיבוב המילים שהתקשורת עוסקת בו כרגע: נסיונם הצבאי של הקברניטים, יכולתו של רמטכ"ל כחול לפקד על צבא ירוק, ופזיזות ההחלטה.

ההחלטה לא היתה פזיזה, כיוון שהיתה לה מטרה מאוד ברורה שנמשכה עד סוף הלחימה. לנו קשה לקבל שאולמרט מוכן לספוג כמות כזו של טילים, כמות כזו של הרוגים, רק כדי "לאותת לזירה הבינלאומית, להגיד להם: חבר'ה, בואו הנה, אם לא תזדרזו להשיג את התהליך המדיני, אני לא אפסיק, כדי להאיץ את התהליך המדיני" (מתוך עדותו, עמ' 48).

אשמח בעיקר לתגובות שמתייחסות לשאלות האלה, ולא לאמירות הכלליות שהוא צריך להתפטר, או שהוא לא ניהל את המלחמה נכון.

מחשבה אחת על “יותר שאלות מתשובות – בעקבות סיכום העדויות

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.