עדותו של חלוץ בועדת וינוגרד – התקציר

עדותו של דן חלוץ היא המצונזרת ביותר מבין העדויות שפרסמה ועדת וינוגרד. על-פי הקיים, עדיין פרץ מוביל בטבלת "אלה שנשאלו יותר משדיברו", אבל ייתכן שאם תמלילים מלאים, המאזן היה משתנה.

על היוהרה של חלוץ, הצורך שלו להרגיש שהוא נתן תשובה מתוחכמת, שעולה לו במחיר תשובה שתשרת אותו טוב יותר, דיברו כבר רבים. זה הצורך שהוביל למשפט "הכנף", משפט "איי רילי דונט קייר", ועוד. בעדות עצמה הוא גם מתחרט על התבטאויות קודמות שלו ("המילה 'רלוונטי' שם לא הייתה מילה מוצלחת", עמ' 25 שורה 1), אבל גם ממשיך להתחכם על חשבון תשובות ישירות ופשוטות (לביקורת של יחזקאל דרור על כך שהם לא מצאו מסמך מסודר בנושא ההרתעה משיב חלוץ: "לא מצאתם ואני חושב שגם אין כזה מסמך, כי אם היה הייתם מקבלים אותו", עמ' 69, שורות 15 – 16).

למרות שברור שכל אחד מהדוברים משחק עם העובדות ומצדיק את יתרונותיו מול הוועדה, דן חלוץ עושה זאת בצורה הכי מוצהרת. אצל פרץ זה לא היה מוצהר, אבל השקרים הלבנים שלו היו בוטים. אצל חלוץ, הוא חוזר יותר מפעם אחת על אמירות של "אני יכול לדבר רק על הצבא", והתחמקויות מוצהרות מעין אלה.

לגופו של עניין: מדבריו עולה שהוא היה מעוניין בלחימה בלבנון עוד קודם החטיפה. כמו-כן, הוא מספר שהיו שתי נקודות בהם ניתן היה להפסיק את הלחימה. העובדה שהיא נמשכה קשורה גם למצב המדיני, אבל גם לרצון שלו להמשיך להכות בחיזבאללה. הוא נזהר מלומר מה התוצאה המדינית העדיפה בעיניו, אך הוא רומז שניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר.

עמ' 3, שורות 12 – 17 (עם דילוגים): צה"ל ולא מהיום, הפך לסוג של שק חבטות לאומי… מה שהיה פעם חזק במדינת ישראל, הלובי הבטחוני, התחלף בלובי חברתי.

עמ' 6, שורות 5 – 6:  אבל אני אומר כאן, שהרגשתי באותו יום (=בו פרץ נתמנה לשר הבטחון, א"ע), שהמעמסה עליי גדלה.

עמ' 9, שורות 17 – 21:  אני זוכר שבפברואר או במרץ 2006, בדיון שאני עשיתי המטה הכללי, אני אמרתי שאני מתכוון, ברגע שהמערכת הפוליטית החדשה תתעצם, תתייצב, אני מתכוון לבוא אליה, מתוך כוונה להמליץ לבחון מחדש את מדיניות ההכלה.

עמ' 14, שורות 24 – 26: אני זוכר שכשאהוד ברק מינה אותי למפקד חי"א, הוא אמר שזה הכחול הכי ירוק שיש בצה"ל, זה גם אפרופו כחולים וירוקים.

עמ' 17, שורות 20 – 23: אני מניח, זה נראה לי בלתי סביר שלא אמרתי לו (=לאולמרט), מעבר לעניין האינפורמטיבי, שאנחנו נבוא עם המלצות שעיקרן זה להגיב בדרך אחרת, בלתי פרופורציונלית למה שקרה, בשביל לשנות את המצב.

עמ' 19, שורות 1 – 3: אני אומר כבר ש-33 יום זה יותר ממה שצריך להיות. חד משמעית. אני מכיר בזה, ואני אומר שזה בסופו של דבר אי ההישג הבולט, או הכישלון הבולט ביותר.

עמ' 23, שורות 10 – 12: ואם המהלכים הקרקעיים שהיו עד למהלך הרחב יותר, היו מבוצעים טוב יותר, להערכתי, לא היינו צריכים להגיע למהלך הקרקעי הרחב.

עמ' 29, שורות 16 – 20: (ה)רעיון היה אכן להביא את הקהילה הבינלאומית להתערב יותר מוקדם בשביל להגיע לסוג הסדר שהוא יותר טוב מנקודת המוצא שלנו. הוא לא היה מביא אותנו לאותו מקום שהגענו אליו, לדעתי, אבל סוג הסדר שהוא יותר טוב מנקודת המוצא.

עמ' 52, שורות 7 – 11: אנחנו באנו מתוך גישה שאומרת את הפאג'רים לתקוף רק בטקט השני. למה? כי חשבנו שיכול להיות שנגרום לפגיעה באזרחים בהיקף כזה שזה יעצור את הכל. שר הביטחון תבע דפוס חשיבה וגם אמירה אחר, שיש בה הרבה היגיון…

עמ' 52, שורה 19 – עמ' 53, שורה 21 (עם דילוגים): המושג הכרעה והבסה והמילים שנכונות מאוד לצבאות סדירים. אנחנו צריכים לברר אותם. אני באופן אישי סבור שהמילה הכרעה והבסה נגד ארגון גרילה וטרור אינן מילים רלוונטיות… אי העצירה תלויה בהבנה לא שלי, אבל גם שלי, של האינטגרציה בין המהלך המדיני לבין המהלך הצבאי, ואיפה אפשר להפיק את מכסימום הפירות מהמאמץ הצבאי. תיאורטית אני יכול להגיד שאלה נקודות יציאה ב- 18 -19, כי שם באמת הגענו לאיזה מקסום בהישגים, במטרות האסטרטגיות, אני חושב שהיתה נקודת יציאה בין ה-26 ל-30… אני לא הצעתי אז לצאת כי אני סברתי שהפגיעה בחזבאללה, ההחלשה של החזבאללה במימד הפיזי נכון לה שתימשך. אני חשבתי שאפשר יהיה להגיע למשהו טוב יותר בהסדרה. הסתכלתי על הסוף ואמרתי איזה הסדרה אנחנו רוצים להגיע אליה? הרי אפשר היה להגיד קצת יותר טוב ממה שיש עכשיו, או יותר טוב או הרבה יותר טוב. אני לא יודע דרך אגב לתת לזה ממדים כמותיים. גם לא היה מנגנון יציאה. מנגנון יציאה הוא לא רק מנגנון צבאי, מנגנון יציאה הוא מנגנון שלם… ההצעה הצרפתית היתה לטעמי בלתי קבילה, היא היתה הצעה דו שלבית: קודם כל תפסיקו את האש, אחרי זה נראה מה קורה.

עמ' 57, שורות 22 – 23: ובסוף, אנחנו כולנו בני אדם, רוצים יותר סמכויות.

עמ' 67, שורות 14 – 16: בראייה מדינית, האיזון היותר עדין היה, שברגע המופע הזה (=האירוע בכפר כנא, א"ע), אולי לקראת המופע, או בהתרחשותו, אנחנו ניקח צעד אחורה.

עמ' 75, שורות 3 – 24: כשאני מסתכל על התוצאות לאור המטרות, אני מסתכל על התוצאה הביטחונית – יצירת מצב בטחוני טוב יותר, החלשת החיזבאללה והבנת המערכת הלבנונית שצריכה להחיל את אחריותה על לבנון – אל מול מה שהערכנו שיכול לקרות ואל מול מה שקרה בפוע, אני חושב שסוגיית המצב הביטחוני, נקודת המוצא היום היא יותר טובה באופן משמעותי ממה שהיה בפרוץ הלחימה. אני לא יודע להגיד כמה זמן זה יחזיק מעמד. אבל אני כן אומר, שעד היום זה יותר זמן מכל זמן אחר שבו היתה מציאות כזו לאורך הגבול. מכל זמן אחר של ששה חודשים רצופים ואני מעריך שזה ישרוד יותר מששה חודשים. קרי, זה לא ישתנה מחר. העובדה שאין אף מוצב של החיזבאללה בקרבת הקו ובאזור מה שהוגדר הפרימטר, אני לא אומר שאין נוכחות של החיזבאללה, אבל היא נוכחות סמויה, כי נוכחות גלויה אסורה עליהם, והם מקפידים לקיימה. אני חושב שזה שינוי משמעותי… אני חושב שמבחינה צבאית הוא קיבל מכה שהוא לא קיבל אף פעם. נכון, כשאנחנו מסתכלים על הלחימה ומנתחים אותה תחת הרביע של המהלך הקרקעי בדרום לבנון, זה מטיל צל על שאר התחומים. אבל אני חושב שבשאר התחומים הוא קיבל מכה שהוא לא חזה אותה. הריאה הכי טובה לזה, זה מה הוא אמר. אם הוא היה יודע, הוא היה מחזיר את הגלגל אחורה.

מחשבה אחת על “עדותו של חלוץ בועדת וינוגרד – התקציר

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.