עדותו של פרץ בועדת וינוגרד – התקציר (עד כמה שאפשר…)

התרשמותי הכללית מנוסח עדותו של עמיר פרץ בוועדת וינוגרד, מושפעת מן העובדה שקראתי אותה לאחר העדות של אולמרט. לא ספרתי שורות, אבל ההתרשמות שלי היא שיש הרבה יותר שורות בהן השופטים מדברים מאשר דבריהם בעדותו של אולמרט. במילים אחרות, "לא נתנו לו לדבר". הרבה מהשאלות מנוסחות בטון מזלזל, מדברים אליו כאילו הוא לא מבין את השאלה, באיזשהו שלב השופט וינוגרד אומר לו "דווקא אתה, בתור אחד משדרות", ועוד כהנה וכהנה. 15 העמודים הראשונים אינם דנים באסטרטגיה בכלל, כאשר סדרת השאלות הראשונות נוגעת ליחסים אישיים – של פרץ עם אולמרט, עם חלוץ, וכו'. נו, האם מישהו באמת חושב שזו פעם ראשונה שרה"מ ושר הבטחון היו חלוקים ביניהם בזמן מלחמה? אם כבר, תשאלו אותו גם על יחסיו עם אשתו. גם לזה יש רלבנטיות. מן הסתם שר בטחון שהמערכת הזוגית שלו פגועה, מתקשה להתרכז בעבודה השוטפת של ניהול מלחמה (או להיפך: דווקא בשל מערכת היחסים הטובה בינו לאשתו, הוא ביכר לשוב הביתה במהירה, ולא הקדיש די זמן למלחמה).

אבל – אין בגישה השלילית שפרץ זכה לה כדי להצדיק את עדותו המביכה בוועדה. ראשית, השיח שלו פחות אמין מזה של אולמרט. אולמרט מציין במפורש שפרץ הוא יריב פוליטי שלו, ועדיין מדבר אליו בכבוד (ולא מטיל עליו אשמה כלשהי בניהול המלחמה). אולמרט אומר במפורש שצריך להבדיל בין אמירות שלו שנאמרות לצורך פוליטי לבין מעשים שלו. פרץ חוזר על כמה דברים שברור לעין כל שהם שקרים: למשל, מערכת יחסים טובה עם דן חלוץ, מערכת יחסים טובה עם אולמרט לפני המלחמה, ועוד. דווקא השקרים הקטנים האלה מקשים על האמינות הכללית.

אולמרט מציין בכמה מקומות את החשיבות של הכוח הבינלאומי ואת ההתעקשות שלו על כך. פרץ נראה כמדגיש דווקא מטרה הפוכה: דחיקת ממשלת לבנון להשתלטות על הגבול, וסיוע בכך על-ידי החלשת חיזבאללה. לרוב הוא נזכר בכוח הבינלאומי רק לאחר מכן, וייתכן שזה נעשה רק בשל התוצאות הידועות של המלחמה. קשה לדעת.

מצד שני, לא ניכרת ראייה אסטרטגית כוללת כמו זו שאולמרט מציג: במקום מסויים הוא טוען כנגד החיזבאללה שלא מקיים את החלטה 1559 (אף שזו איננה נוגעת לחיזבאללה), במקום אחר הוא מצביע על רצון להנחיל לחיזבאללה תבוסה שתבהיר לו שלא כדאי לו לתקוף את ישראל, אך מיד אומר שאי אפשר להביס ארגון טרור. פעם מציג יעד של התפרסות צבא לבנון לאורך הגבול, ופעם מדבר על כוח רב-לאומי. במקום אחד הוא מציג את ההישג הגדול של המלחמה בכך שהקונספציה השתנתה, שנחשפה חולשתו של צה"ל בזמן והצורך להזרים תקציבים לצה"ל. אך זה איננו הישג של מלחמה. זה תוצאה של כשלון במלחמה, ולא ניכר שהוא מבחין בהבדל זה.

עוד נקודה שמאכזבת בעדותו היא הטלת אשמה חריפה מאוד על דרגים שונים, גם הצבא וגם הממשלה, באופן שנשמע פחות בעדותו של אולמרט. במקום מסויים הוא מדבר על-כך שהוא כפוף לדרג המדיני, ובכך לוקה בבלבול חמור של הכוחות: שר הבטחון הוא חלק מן הדרג המדיני, ולא הדרג הצבאי. דווקא הוא שהדגיש שהוא איננו רמטכ"ל-על, נכשל בהכללת עצמו כחלק מן הדרג הצבאי, כאשר הדבר היה נוח לו.

הפסקות חוזרות על עצמן, אבל הבאתי אותן, כדי להראות מה הוא מדגיש כיעדים, האופן שבו הוא מסדר אותם, והעובדה שהם פחות ברורים לו מאשר מה שהשתקף בעדות אולמרט. עוד דבר שכדאי לשים לב אליו: סוגיית החטופים. מדברי פרץ עולה שהוא ציפה לפעול להשבתם לא דרך משא ומתן מול החיזבאללה, אלא על-ידי לקיחת אחריות של ממשלת לבנון, ומו"מ מולה להשבתם.

עמ' 17, שורות 1 – 19 (עם דילוגים): מדובר באירוע חריג, שמדובר באירוע שלא ניתן להתייחס אליו כאל אירוע שמדיניות ההכלה והתגובה היא תהיה התגובה… אני ראיתי מטרה מרכזית אחת. א. לשנות את משוואת – את המשוואה של התגובה אל מול החיזבאללה… כלומר, מדינת ישראל החזקה, מדינת ישראל שאמורה ליצור מאזן אימה, מדינת ישראל שנמצאת אחרי יציאה מלבנון, אחרי הסכם שיש של מועצת הביטחון, מוצאת את עצמה מול ארגון גרילה, שפשוט, מה שנקרא, לא מתחשב ומתעלם לחלוטין מן העובדה שיש החלטת מועצת בטחון 1559 שצריכה להיות מיושמת.

עמ' 18, שורות 13 – 22 (עם דילוגים): המטרה היתה שהחיזבאללה לא יעז לתקוף את – לא יעז לפגוע בריבונותה של מדינת ישראל…. מרגע שבו נכנסנו לדיון מעמיק להגדרת המטרות הנלוות, זה לא מטרות נלוות, כל המטרות שהוצגו בעצם היו מטרות שכל מטרה עמדה כמטרה עיקרית בפני עצמה. כמובן שאלת החטופים היתה שאלה שעמדה כשאלה מרכזית. כמובן שינוי המשוואה בין מדינתית מול לבנון כאשר אנחנו צריכים לגרום לכך שלבנון לוקחת מחדש את האחריות על הריבונות שלה באזור דרום לבנון.

עמ' 26, שורות 17 – 22: אני מרגיש שהמלחמה הזאת נתנה לנו הזדמנות לטפל בנושאים מאד מאד מהותיים גם בקונצפציה, גם דרך סדרי העדיפויות, הן בתוך מדינת ישראל, והן בתוך צה"ל, נתנה לנו הזדמנות שאולי מבחינת מדינת ישראל, זה אחד הדברים המשמעותיים שהתרחשו.

עמ' 31, שורה 32 – עמ' 32, שורה 2: זו היתה גם החלטת הממשלה, ועל פי החלטת הממשלה אני פועל, ואינני פועל בחלל ריק. כל התוכניות, כל ההצעות, כל ההחלטות האופרטיביות צריכות בהחלט להיות יוצאות מכך שיש דרג מדיני בסופו של דבר, שמנחה, כשאני אמור להביא בפני הדרג המדיני את כל השיקולים, את כל האופציות.

עמ' 35, שורות 9 – 22: ההערכה שלי היתה שהמערכה הזו תיקח בין 10 לשבועיים ימים. הערכתי שהקהילייה הבין לאומית לא תיתן לנו חלון זמן גדול יותר, אעפ"י שחשבתי יש ככל שיינתן יותר זמן לכוחות לפעול, כך נצליח להחליש יותר את החיזבאללה וכך נביא אותו לנקודה רחוקה יותר מהמצב שהוא נמצא. ואם הוא התחמש והתעצם במשך שש שנים ופעולה של יום אחד מחזירה אותו שנה אחורה, נגיד, או שנתיים אחורה, אז פעולה של 10 ימים מחזירה אותו הרבה יותר אחורה. היה ברור שמדובר פה במצב שהדבר המרכזי שידענו, שארגון טרור אי אפשר לחסל. ארגון טרור לא מחסלים. מספיק שארגון טרור נשאר בסופו של דבר עם הטרוריסט האחרון עם הדגל ביד, אז הוא ממשיך להתקיים. ארגון טרור, זה קודם כל, המטרה היא להחליש אותו, ליצור מאזן הרתעה שונה אל מולו, ולשנות את המצב, בבחינת מי אחראי על השטח, מי צריך לטפל בו.

עמ' 36, שורות 15 – 23 (עם דילוגים): היעד השני כמובן היה, מימוש המשוואה הבין מדינתית מול לבנון, והחזרת האחריות של לבנון על השטח… היו לנו מספר יעדים. יעד ראשון לפגוע בצורה קשה ככל האפשר בחיזבאללה, יעד שני, מימוש 1559, להפוך החלטה זו להחלטה עם שיניים שבה בהחלט ממשלת לבנון לוקחת אחריות. העברת כוחות בין לאומיים לשליטה ואכיפה בתוך דרום לבנון.

עמ' 37, שורות 9 – 13: מה שחשבתי שצריך להשיג, הם בראש ובראשונה החלשת החיזבאללה, פגיעה קשה בחיזבאללה ככל האפשר, יצירת התנאים להחזרת החטופים, שינוי המשוואה מול החיזבאללה, שינוי המצב הבין מדינתי בינינו לבין לבנון, ובהחלט המימוש הזה, כמובן זה באמצעות או כוח של צבא לבנון, או כוח של הקהילייה הבין לאומית, כוחות האו"ם.

עמ' 45, שורות 9 – 20: היעדים היו הגדרת לבנון כגורם האחראי לפעילות המתבצעת משטחה, הפסקת הטרור המתבצעת מתחום לבנון כלפי ישראל, ובהמשך ייצור מערכת יחסים בין מדינתית עם לבנון. דבר שני, הממשל הלבנוני יממש את אחריותו המדינתית בדרום לבנון, יישם החלטה 1559 ע"י לבנון, יצירת קו כחול חדש, זה לא הדגשתי קודם בשאלות הקודמות, יצירת קו כחול חדש, שהיה אחד היעדים שאני הצבתי – כששואלים אותי בהשפעה שלי על המלחמה, אני קבעתי מלכתחילה שקו כחול חדש מבחינתי זה הישג ממשי, שאפשר להשיג אותו בכל מתווה של מערכה, הוא הישג חשוב ביותר. דבר שלישי, החזרת החטופים. הגדרת ממשלת לבנון כאחראית לשלומם ולהחזרתם.

עמ' 46, שורות 3 – 4:  הערכתי שהזמן שיינתן לנו ע"י הקהילה הבין-לאומית לא יעלה על שבועיים ימים.

עמ' 51, שורה 22 – עמ' 52, שורה 5:  אני מצטער לומר, אני איש שלום, אני מתנגד למלחמות. אני איש שהקונצפציה שלי אומרת שאין מבצע צבאי שעומד בפני עצמו, אלא מבצע צבאי יוצר מרחב מדיני. אבל גם מי שרוצה שלום, ייכון למלחמה, ומי שרוצה שיהיו הסכמי שלום, בסוף צריך להשאיר מספיק כוח שיוצר מאזן אימה ששומר על השלום. אני חושב שבמידה ולא היינו פותחים במתקפה הזאת, לא היה נוצר מרחב מדיני בכלל. העובדה היא, שהעובדה שיצאנו במתקפה נחרצת, קיבלנו גיבוי בין לאומי גרם לכך, לזרם של משלחות, גם מהאו"ם, גם מהגורמים האחרים, כולל ולרבות האמריקאים שבאו ועשו הכל כדי לדחוף לידי הסכם.

עמ' 57, שורות 23 – 27: העובדות הן שאני ב-19 לחודש, ב-19 לחודש, בניגוד לעמדת כולם, הולך לראש הממשלה, דורש אישור לגיוס מילואים, ראש הממשלה מביע עמדתו בצורה נחרצת נגד האפשרות של גיוס מילואים, מהטעמים הלאומיים כפי שתיארתי קודם (הכוונה היא לטראומת מלחמת לבנון הקודמת – א"ע)

עמ' 61, שורות 9 – 12: לפי דעתי, חיזוק ההרתעה יעמוד למבחן. אני חושב שעד רגע זה ברור לחלוטין שעלתה ההחזקה, מכיוון שהסיכוי שכוח של חיזבאללה יתקוף את מדינת ישראל, הוא סיכוי קטן מאוד, להערכתי, בשנים הקרובות.

עמ' 66, שורות 2 – 5: ועוד מעט נוצרת תחושה שבכלל הקהילייה הבין לאומית זורקת לנו חבל הצלה, שלא אנחנו אלה שבאים מעמדה שבה גם החיזבאללה, גם הלבנונים, כולם באים ואומרים: מדינת ישראל השיגה את ההישגים שלה, ואנחנו רוצים הפסקת אש.

עמ' 67, שורה 26 – עמ' 68, שורה 3: סביר להניח שאילו אני הייתי עומד במקומו, הייתי מחליט בדיוק כמוהו. אילו זה היה המצב של הפסקת המערכה, מול ההתלבטות האם עומדים על כך שעד שהחטופים לא יועברו לממשלת לבנון, אנחנו איננו מפסיקים את המערכה, אני מניח שהייתי מחליט החלטה דומה.

עמ' 69, שורות 19 – 27: צה"ל ביקש מיד עם הפסקת האש, לסגת מייד לקו הכחול. אני התנגדתי. אני אמרתי, אין נסיגה בלי העברת דגלים. גם אם יגיע איזה ג'יפ… של צבא לבנון, או איזה רק"מ מסוים של יוניפיל, אנחנו לא עוזבים מבלי שיש העברת דגלים ומבלי שיש העברת שטח לידי איזה גורם שבא ולוקח אחריות, אפילו אם זו אחריות הצהרתית. חזרה לנסיגה, דוגמת הנסיגה שהיתה מלבנון קודם, בלי העברת אחריות לשטח – אמרתי: לא מקובלת עלי. ואכן זו היתה ההחלטה, לא מעבירים שטח מבלי שהגורם האחראי מגיע לשם.

מחשבה אחת על “עדותו של פרץ בועדת וינוגרד – התקציר (עד כמה שאפשר…)

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.