עדותו של אולמרט בועדת וינוגרד – התקציר

פרסום עדותו של אולמרט בועדת וינוגרד, למרות החלקיות שלו (בשל הצנזורה), ולמרות שניתן להרגיש שצנזרו יותר ממה שתבע הצורך הבטחוני, הוא חשוב ביותר.

הנה כמה דברים שאני לא אעסוק בהם כאן, כי הם פחות מעניינים אותי, אבל שמי שמתעניין בהם עשוי לרצות לחפש אותם בנוסח העדות המפורסמת במלואה: השבחים שאולמרט חולק לעמיר פרץ, והקביעה החד משמעית שלו ששום כשל שנתגלה במלחמה לא נובע מתפקודו של פרץ כשר בטחון (עמ' 15 – 18 בעיקר); הדיון על צנזורה והדלפות בעידן האינטרנט (77 – 83); הסיבות הכלכליות שלא הופעל מל"ח; תפקידי המל"ל; וגם – לשון: חדירת האנגלית והנופך המקצועי שהיא מעניקה למשתמש בה.

לגבי תפקודו של אולמרט במלחמה, אספתי את הציטוטים המשמעותיים בעיני. למיטב הבנתי, הם מאששים את שטענתי לפני פרסום העדות: עבור אולמרט נצחון צבאי לא היה עיקר. הוא מדבר במונחים של תבוסה ונצחון דווקא בהקשר המדיני. אופן הפעלת הכוחות נועד להכריח את הקהילה הבינלאומית לפעול. היעד המרכזי היה הכנסת כוח בינלאומי משמעותי, ולא השבת הבנים. גם בעניין זה אולמרט אומר מפורשות שלפעמים יש צורך לומר דברים כחלק מאסטרטגיה הסברתית, שאינם עולים בקנה אחד עם היעדים האמיתיים.

דבר שעדיין לא התברר סופית מתוך העדות הוא האם אולמרט היה מעוניין יותר בפריסה של צבא דרום לבנון (קרי: יישום של 1559), והתפשר על כוח בינלאומי (קרי: החלטה 1701), או שמא מלכתחילה העדיף כוח בינלאומי ורק כחלק מטקטיקה דיבר על צבא דרום לבנון. אני נוטה לאפשרות השנייה, הוא עצמו מעלה את שתיהן בעדות.

עמ' 8, שורות 20 – 24: והשאלה אם אמרתי איקס, ואחרי כן עשיתי איקס מינוס או איקס פלוס זה לא דבר שעומד בסתירה, גם אם לכאורה זה נראה דבר לא מתיישב. כי יש את צרכי האמירה ויש את צרכי העשייה, וצריך לשפוט אותם כל אחד בהקשרו.

עמ' 10, שורות 16 – 22: מה שאנחנו צריכים זה ליישם את ההחלטה 1559. מה שאנחנו צריכים זה ליצור מצב שלא יהיה אותו איום של… רקטות עלינו. מה שאנחנו צריכים זה שצבא לבנון יהיה בדרום. האמת היא שאז לא חשבנו, זה נוצר תוך כדי הלחימה, ובין היתר כתוצאה מהיכולת שלנו למנף את המערכת הבין לאומית שיצרנו, זה הנושא של הכוח הרב-לאומי.

עמ' 25, שורות 2– 4: אני מפנה אותך לפרוטוקול של ישיבת הממשלה. אנחנו מגדירים בדיוק את היעדים של המלחמה. אנחנו קובעים שהיעד המרכזי הוא ביישום החלטה 1559.

עמ' 27, שורות 17– 22: כשאנחנו קיימנו דיונים בינינו, אמרנו: למה אנחנו יכולים להגיע? אנחנו יכולים להגיע בסופו של דבר לדבר האופטימלי שקיווינו שנוכל להגיע אליו, וזה מימוש החלטה 1559, פירושו של דבר דחיקת החיזבאללה ופריסת צבא לבנון בדרום לבנון. דבר שאף אחד לא האמין שאפשר לעשות אותו.

עמ' 30, שורות 4– 16: אנחנו שבויים באיזושהי קונצפציה שאפיינה את כל מלחמות ישראל. מלחמה ישראלית ומנצחים – זה נכנסים בכל הכוח ותופשים שטח. אנחנו עשינו את זה כבר בלבנון ואנחנו יודעים מה היתה רמת הסיבוך בעניין… אני מיד רואה את האלמנט הזה שאני יודע שאנחנו נכנסים בכל הכוחות עם אלפי חיילים, עם קווים לוגיסטיים, עם כל מה שכרוך בזה, עם חיכוכים עם אוכלוסייה אזרחית, אבל אני עוד לא יודע איך יוצאים מזה. עכשיו השאלה היא אם זאת האופציה היחידה או האופציה הטובה ביותר. אני חושב שלא. אני חושב שלא. אני חושב שהאופציה הנכונה ביותר היא האופציה שבה אתה מפעיל את העוצמה הצבאית ואתה יודע למנף כל הזמן את העוצמה המדינית.

עמ' 37, שורות 10– 18: מה שכן, לגבי הדברים של פרס, עליהם דווקא כן הגבתי, כי אני חושש קצת נמתחה עליו ביקורת ואני אמרתי: רק רגע אחד, כששאלתי מה לגבי העניין הזה של הפניה לגורמים בין לאומיים. אני הבנתי אז, ובדיעבד אני חושב שהוא במובן זה יצג בדיוק את מה שאני הבנתי מהרגע הראשון ומה שאחרים היו פחות מבינים בגלל העדר הנסיון המדיני שלהם… אבל נדמה לי שזה מה שהוא התכוון אליו, ולא במקרה אני שאלתי, ואז אמרתי לפרס: אם ככה, אין בינינו וויכוח.

                

עמ' 43, שורות 2– 4: אנחנו לא יכולים להימלט מהחשד שהפתרון הזה בא לשרת מטרות פוליטיות אישיות ולא בא לשרת מטרה לאומית מוצדקת.

                  

עמ' 48, שורות 2– 4: אני צריך גם לאותת לזירה הבין לאומית, להגיד להם: חבר'ה, בואו הנה, אם לא תזדרזו להשיג את התהליך המדיני, אני לא אפסיק, כדי להאיץ את התהליך המדיני.

            

עמ' 49, שורות 17– 19: אני באמת מרגיש אולי מה שחסר לי בבדידות הזאת של התפקיד, שאני יכול לדבר אתכם על הכל, ואני יודע שהדברים לא יצאו מפה.

עמ' 51, שורות 11– 14: הפעם אנחנו בעצם מינפנו את כל התהליך, כדי להביא בסופו של דבר להחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, מתוך ידיעה שההחלטה הזאת תפעל לטובתנו.

עמ' 69, שורות 2– 27 (עם דילוגים): אני לא חושב שההישגים של המלחמה הזאת הם מוצגים על ידי בהפרזה כלשהי, מהטעם הפשוט, שאני חושב שהם אולי אפילו קצת פחותים מכפי שאתה מתאר אותם. אני לא טענתי אף פעם יותר מזה. אני רק טענתי מה שאמרתי לרגע קודם לכן, שמהענבים האלה הוצאנו יין טוב מהצפוי… ואתה יודע מה? אני כל מלחמה ונסיבותיה, כל מלחמה ועילותיה, כל מלחמה וסיומיה, אז אני רוצה להיות זהיר. אבל אני טוען, שהתפישה שהנחתה אותי, שניסיתי להנחיל אותה לממשלה, ובמידה רבה גם מכוח אולי הדומיננטיות שיש לראש ממשלה, אני גם מאמין ש היא אמצה אותה. היא אמרה: רבותי, בעבר, ואני מאד חשוב לי שתבינו את העניין המהותי הזה, כי לפי דעתי הוא אולי העניין העמוק ביותר גם לגבי העתיד ביחס לעימותים שיהיו לנו. בעבר, הדפוס הקלאסי של מלחמה בישראל, זה שנלחמים, כובשים, אוחזים שטח. זו היתה תפישת העולם. אם לא תפשת שטח, לא הצלחת. המציאות השתנתה. מדוע? בראש ובראשונה, משום שכלי הנשק שאתם אתה מתמודד היום, אמצעי הלחימה הם כאלה שאתה יכול להיות בתוך האוויר שלהם, אבל עדיין אתה תצטרך להתמודד עם המלחמה בתוך הבית שלך. כל תפישת העולם של המלחמה השתנתה, ולפי דעתי גם בהתאם לכך ההיערכות שמתחייבת מאתנו גם לגבי שדה הקרב העתידי.

עמ' 72, שורות 2– 4: כשהם לחצו עליי… גם הרמטכ"ל וגם שר הביטחון, אמרו: תעשה פעולה. אמרתי: רבותי, הכל כפוף ללוח הזמנים המדיני.

עמ' 72, שורות 16– 20: אמרתי לעצמי: מה יקרה אם אנחנו עוד שש, שבע, שמונה שעות, נצטרך לקבל החלטת מועצת הביטחון, שהיא מתנערת מכל הדברים שנאבקנו עליהם עד עכשיו. איך אנחנו נעמוד בזה? איך מדינת ישראל תצדיק את זה? איך היא תחיה עם זה, עם תחושת התבוסה?

עמ' 75, שורות 14– 22: התעקשנו ביום שישי – על מה היה הוויכוח? על זה שאנחנו לא עוזבים ברגע שיש הפסקת אש, אלא אנחנו עוזבים רק כשהצבא הבין לאומי נכנס, ואז אין וואקום, שכל הזמן התווכחנו עליהם, ואני הייתי צמוד פה לניסוח של כל מילה. למרות שבאמת היו לי עורכי דין, אם מותר לומר כך, יוצאים מן הכלל, גם טורבו הוא איש מבריק במיוחד, וגם עורכי הדין של משרד החוץ, וגם האנשים של משרד הביטחון הם אנשים מנוסים. אמרתי: רבותי, בסוף אני לא מאשר עד שאני לא קורא את המילה האחרונה והתווכחתי…

מחשבה אחת על “עדותו של אולמרט בועדת וינוגרד – התקציר

  1. פינגבק: משנתי הישן « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

סגור לתגובות.