הספר שליד המיטה

ליד המיטה היה מונח הרבה זמן מאמר או ספר שעניין אותי לקרוא ושלא הייתי צריך לקרוא לשיעור מסויים. אחרי כמה זמן ראיתי שנוצר אצלי מכניזם כזה שהנושאים שהכי מעניינים אותי מתקשרים אצלי בראש לשינה, כשזה אמור היה להיות ההיפך. אז הפסקתי עם זה.

ובמקום זה, אוסף סיפורים קצרים ליד המיטה. אם אני אשים ספר, אני אף פעם לא אגמור אותו. סיפורים קצרים – לא איכפת לי לא לגמור את הספר, העיקר שגמרתי את הסיפור. כרגע זה אוסף של קורט וונגוט, ולא בגלל שהוא נפטר לאחרונה, אלא פשוט בגלל שזה ספר שהיה בחדר הכביסה (יש חדר של מכונות כביסה, ואנשים מניחים שם ספרים שהם רוצים להיפטר מהם).

עם ספר של אוסף סיפורים, שקוראים בו סיפור לפני השינה, פעם בשניים-שלושה לילות, יש דבר מתעתע. זה מתחיל מדפדוף לסיפור מקרי שהכותרת מצאה חן. למחרת אותו דבר. אחרי שבוע-שבועיים, יש תחושה שהספר אינסופי, שכל הזמן יש בו עוד ועוד ספורים שהכותרת המיוחדת שלהם נסתרה עד כה.

אחרי זה, הולכים באין-ברירה לכותרות שבהתחלה פחות עשו חשק לקרוא, וממש לפני הסוף, מדפדפים בייאוש לחפש כותרת שעוד צריך לסמן עליה "וי". כמו מגבת, שסוחטים אותה טוב-טוב לוודא שאין בה טיפות שיטפטפו בבית, הספר הזה נשכח זמן קצר לאחר מכן.