מצב האקדמיה

האקדמיה בארץ חולה. מבלי שהיא עברה שום תהליך הפרטה משמעותי, היא עוברת לקונספטואליזציה של יעילות, של תפוקה ושל רווח כלכלי. אף אחד לא מדבר על הפרטה של אוניברסיטאות באופק, ואין לדעת אם זה יועיל או יזיק.

אבל ברור שזכות קיומה של אוניברסיטה איננה ביכולתה הכלכלית אלא בתרומתה המדעית והחברתית. יכולת העמידה הכלכלית של אוניברסיטה בארץ אסור שתהיה תכלית האוניברסיטה (בניגוד לחברה כלכלית), אלא היא צריכה להיות אמצעי בלבד המשרת את המחקר.

הבעייה היא שעם קיצוצי התקציב, וללא מערך משוכלל דיו של גיוס תרומות (בשל העובדה שאלו אינן אוניברסיטאות פרטיות), האינטרס הכלכלי הופך לתכלית האוניברסיטה. בשל כך, האוניברסיטה מציעה יותר ויותר תוכניות שאינן תוכניות מחקר או חינוך בבסיסן, אלא תוכניות הכשרה.

מדוע בעצם? באיזה שלב בהיסטוריה הפכה האוניברסיטה בישראל למוסד עיקרי שניתן לעבור הכשרה דרכו? אני לא יודע. התהליך החל לפני שאני הצטרפתי לשורות האוניברסיטה והתחלתי לבחון אותו. ההשלכות המתמשכות שלו פוגעות גם באיכות האקדמית של האוניברסיטאות, גם בחברה בכלל. החשיבות של תואר על-פני נסיון איננה ברורה לי. מדוע מי שלמד מינהל עסקים באוניברסיטה הוא יותר ראוי ומוכשר לכך מאדם שעבד בחברה עסקית כלשהי, וטיפס בסולם הדרגות, לומד כשולייה את סודות המקצוע? ההגיון שלי אומר לי שאם היה עליי לבחור לתפקיד מנכ"ל כלשהו בין בוגר אוניברסיטה עם ממוצע 99 ללא נסיון ניהולי משמעותי, לבין אדם שהצליח בכמה תפקידי ניהול והוביל חברות או אגפים קודמים שהוא עבד בהן לייעול ורווחים הייתי בוחר בשני, בלי קשר להשכלה שלו.

מה האינטרס של בר-אילן להציע חוגי ערב במינהל עסקים ללימודי תעודה? למי זה עוזר? לתלמידים מסתבר שלא, כי כשהם מנסים להתפאר בתואר השני שלהם מתנפלים עליהם שזה איננו תואר שני. לאוניברסיטה ודאי שזה איננו מועיל. במקום להפרות את המחקר, לאפשר למרצים להיפגש עם אנשים יצירתיים ורעננים שחולמים להישאר באקדמיה, מציעים למרצים להגיע בשעות הערב, ללעוס חומר בפני אנשים שמחכים שהשיעור ייגמר, ולבדוק עוד מאה מבחנים בסוף הסמסטר. כנ"ל לגבי התוכנית של האונ' העברית עבור אנשי מערכת הבטחון ועוד ועוד.

האינטרס הוא ודאי כלכלי. עוד תלמידים מובילים להגדלת התקציב הממשלתי, וזה כל מה שראשי האוניברסיטאות רואים לנגד עיניהם (לא את שכר הלימוד שהוא זניח בתקציב). אבל אוניברסיטה שתכליתה הוא רווח כלכלי תתרוקן אט-אט מתוכן.

אוניברסיטאות פרטיות בארה"ב מקבלות 7% – 15% מהנרשמים אליהם לתארים מתקדמים. זאת למרות שלאוניברסיטאות יש משאבים שיאפשרו לקיים לפחות כפול ממספר זה. אך האוניברסיטאות אינן מעוניינות ליצור היצף בשוק העבודה, ולכן אינן  מכשירות יותר ממה ששוק העבודה האקדמי יוכל לקלוט. בארץ המצב הפוך: כיוון שהתיקצוב עבור תלמיד תואר שלישי הוא הגבוה ביותר, כמעט ואין בעייה להתקבל לתואר שלישי באוניברסיטאות. האוניברסיטאות מכשירות הרבה מעבר ליכולת הקליטה של השוק (ומי כמותן, המצמצמות תקנים חדשות לבקרים יודע זאת), אבל כיוון שהמטרה היא שרידות כלכלית, הדוקטורנטים הופכים למטבע עובר לסוחר. דרכם האוניברסיטאות משלמות את חובותיהן, ועל גב העתיד והפרנסה שלהם הן מחמירות את המצב כדי לשפר מעט את מצבן.

הבעייה סבוכה מכדי שאני אוכל להקיף את כל ההיבטים בפוסט אחד, אבל חשוב לי לסכם ולהדגיש כמה נקודות:

1. יש צורך דחוף לקצץ במספר האנשים המתקבלים לתואר שלישי באוניברסיטאות בארץ.

2. לאוניברסיטה שתעבור את מבחן יכולת העמידה הכלכלי, מבלי לפתח את תרומתה למחקר, כולל מדעי החברה והרוח, לא תהיה הצדקת קיום במבחן הזמן.

3. אחד הכלים הדרושים כדי להגביר את יכולת המחקר של האוניברסיטאות הוא לקצץ בתוכניות ההכשרה המעשית שלהן, כמו גם בתוכניות החוץ המיוחדות.