דיון ישן

גלעד שרון מפרסם היום ב"הארץ" מאמר על ערביי ישראל. כדי להדגים את הבעייתיות הקיימת לדעתו באזרחותם של ערביי ישראל, הוא הנגיד את התנהגותם עם זו של יהודי ארצות הברית, המניפים בגאון את הדגל האמריקאי וחוגגים את ה-4 ביולי.

מאז שאני פה (בארה"ב) מתחדדת לי ההכרה שיהודי הגולה אינם רואים ביהדות שלהם מרכיב לאומי, אלא אך ורק זהות דתית. לישראלים ברור שיהדות היא גם לאום ולא רק דת, כיוון שזו התשתית שעליה הוקמה מדינת ישראל: בית לאומי לעם היהודי. גם הסכסוך הישראלי-ערבי מדגיש את הפן הלאומי של היהדות. הרי יש ערבים נוצרים ומוסלמים, ויש יהודים. וליהודים בארץ הזו יש סכסוך עם הערבים, לאו דווקא עם האיסלאם או עם הנצרות. אז כשם שיש לאום ערבי, יש גם לאום יהודי. מצד שני, למרות שאנחנו מכירים בזה שיש ערבים נוצרים או ערבים מוסלמים, אנחנו לא נגדיר מישהו כיהודי נוצרי, או יהודי מוסלמי.

הדיון הזה הוא ישן, ועבור ישראלים הוא מאוד נדוש. בארצות-הברית זה לא כך. קרה לי כמה פעמים שאמרתי באגביות "טוב, יהדות היא גם לאום" והתגובה של הצד השני הייתה הפתעה למחצה. גם יהודים אמריקאיים, וגם לא-יהודים. "כן, זה כמעט נכון" – אמר לי מישהו בנימוס, מנסה להסתיר את העובדה שהוא חושב שאני טמבל שאמרתי את זה.

יש בעייה של נאמנות כפולה. יש ליהודים אמריקאיים סיפור לא פתור עם הזהות שלהם, עם היחס שלהם כלפי ישראל. הפתרון הנוח ביותר, הוא להכחיש (לא כלפי חוץ, אלא באופן עמוק, מבפנים) את הפן הלאומי של היהדות, ולראות את עצמם כאמריקאיים בני מיעוט דתי. הם אמריקאיים כמו כל אחד אחר, רק שהם יהודים ולא נוצרים. ההבדל התפיסתי הזה, הוא אחד הפערים המשמעותיים הקיימים בין ישראלים ויהודי הגולה. שיח שונה, הבנייה שונה של זהות, חוסר תקשורת לגבי מה מאחד אותנו.