מסך הערפל (3)

שנת 2007 היא שנה היסטורית. זו הפעם הראשונה שמנהיגים ערבים מושיטים לישראל יד לשלום, וישראל דוחה אותם. היסטוריונים יכולים להראות שגם בעבר ישראל למעשה חיבלה בתהליכי שלום, במסווה של קידומם, אבל גם לשקר יש משמעות. העובדה שהמנהיגים שלנו לא מרגישים צורך לשקר, לא מרגישים סיבה להסתיר שהם אינם מעוניינים בשלום היא בכל זאת מהפך שטרם עוכל לחלוטין. האדישות שבה המהפך הזה מתקבל מטרידה, לכל הפחות.כדי לדחות את יוזמת השלום הסורית, אמרו "מקורבים להנהגה" – אף פעם לא במפורש, למצלמה –  שלא יהיה זה חכם לקדם שלום עם סוריה, בניגוד לרצון ארצות הברית.

הנה דוגמה לצורה מתוחכמת מאוד של מסך הערפל. מנהיגים כביכול משתפים את הציבור השיקולים הסודיים ביותר שלהם. אנחנו, כציבור, אמורים לטפוח לעצמנו על השכם, שאולמרט בוטח בנו לשתף אותנו בשיקולים טקטיים ואסטרטגיים, ועושים את השיקולים שלנו ביחד איתו: מה כדאי לנו? מה עדיף? שלום עם סוריה  או שימור היחסים הטובים עם ארצות הברית? ואנחנו, הציבור, שוקלים ביחד עם ראש הממשלה ואומרים לעצמנו: מה יותר חשוב לנו – לנסוע לנגב חומוס בדמשק או לנסוע לעשות שופינג במנהטן? ואנחנו מחליטים שראש הממשלה נוהג בחוכמה כשהוא דוחה את הרצון הסורי (המוצהר, אני לא דן בכוונותיהם כרגע) בפני האינטרס האמריקני.

אבל כשקונדוליסה רייס הגיעה לישראל בקיץ שעבר (2006) וניסתה להביא להפסקת אש, אולמרט לא חשש להכלים אותה בציבור, לדחות אותה בלך ושוב, לומר שהוא ופרץ עוד לא החליטו מי יודיע על הפסקת האש, עד הנקודה שהיא הצהירה על  ההתחייבות להפסקת האש בעצמה, ובכל זאת, ישראל הפרה אותה תוך פחות מ-24 שעות. מדוע אז אולמרט לא חשש מהתעלמות מהרצון האמריקני?  מדוע אנחנו מאמינים שהמניעים האמיתיים באמת ייאמרו בראש מהדורת החדשות, אפילו אם אלו נמסרים "מפי מקורבים"?

המניעים אינם האינטרס האמריקני אלא הרצון של אולמרט. המניעים האמיתיים אינם נאמרים לנו.