מסך הערפל (1)

אחד הדברים שכל פעם מרשימים אותי מחדש לגבי שקרים, זו העובדה שאם חוזרים עליהם מספיק פעמים הם הופכים להנחת עבודה.

כשוועדת וינוגרד קיבלה את המינוי שלה, הייתה ביקורת רבה על כך שזה "ספין", על כך שווינוגרד מקורב איכשהו לאולמרט, על כך שזו וועדה בלי שינייים, על כך שזו וועדה ממשלתית ולא ממלכתית, ועוד ועוד.

הכלבים נבחו, והוועדה החלה בעבודתה. התקשורת לא יכולה להתעלם מעבודתה, אבל היא גם לא חייבת לייחס לה חשיבות. אבל פתאום, על כל שאלה קשה שהפנו לאולמרט, לפרץ או לכל אחד אחר, הציעו לציבור שיחכה למסקנות וינוגרד ואז יהיו תשובות לשאלות הקשות האלה.

למה שיהיו בעצם? הרי זו ועדה מטעם, ועדה בלי שיניים וכו' וכו'.

אבל בפעם השלישית, הרביעית, או החמישית שאולמרט מספק את התשובה הזו, אנשים מתחילים להשתכנע שבאמת יש טעם לחכות. פתאום אנשים בתקשורת מחכים לראות מה תגיד הוועדה, לוחצים עליה, מבקשים הדלפה, הוועדה מרמזת שיהיו מסקנות אישיות, חוזרת בה, מרמזת שיהיו מסקנות קשות….

…וכבר נשכח שמלכתחילה זו לא הייתה ועדה שהיינו אמורים לצפות ממנה למשהו. יש בזה משהו מפעים. אני מנסה לחשוב איך ליישם את זה בחיי האישיים. מה אני יכול לומר עשרים פעם באופן שייתן לי רווח שיתחילו להאמין לי אפילו שבהתחלה זה היה שקר, או "ספין" למי שמעדיף לשון עדינה.

כל הוויכוחים על הועדה, ההמתנה למסקנות הוועדה, הבג"צים על פרסום העדויות, הם רק חלק ממסך ערפל שמסיט כבר כמה חודשים את המבט ממה שבאמת התרחש במלחמה.

(המשך יבוא)