יום השואה.
גם השנה אמרתי לעצמי שאני כבר ילד גדול, שאני לא הולך לטקסים ומתייחס ליום הזה כמו כל יום אחר. לא רק בגלל שאני בחו"ל. פשוט בגלל שאני גדול. אין יום חופש בארץ, אז אין גם יום חופש בפנים. החיים צריכים להמשיך.
וגם השנה לא הצלחתי. וצפיתי באינטרנט בשידור ישיר בטקס של יד ושם, ואח"כ חיפשתי ב"יו-טיוב" קטעים מתוך רשימת שינדלר (למרות שידעתי שזה רק יעצבן אותי), ומתוך שואה של לנצמן, וצפיתי בקטעים של מכחישי שואה, ובקטעי חדשות על הכנס שהתקיים באיראן. כל מה שנתקלתי בו עם מילת החיפוש "Holocaust" ביו-טיוב.
מאיפה זה בא לי? אין לי סבא שעבר את המחנות, אין לי סיפורים של גדילה בצל השואה, אני לא דור שני ולא דור שלישי בשום מובן ישיר. רק במובן כללי כלשהו, אך כנראה שלא כללי דיו. זה לא מרפה ממני.
ולמרות שאמרתי שאני לא איכנס לזה, אני מתמכר וצופה בעוד קטע ועוד קטע. ולמרות שאמרתי לעצמי שאני כבר ילד גדול, אני שואל את עצמי "מה הייתי עושה אם אני הייתי בשואה", ממש כמו ששאלתי כשהייתי ילד.
אבל פתאום אני כבר לא מדמיין אם הייתי מסוגל לעשות כל מה שניצולים מספרים שהם עשו כדי להינצל. פתאום אני מרגיש שהייתי מעדיף לרוץ אל הגדרות, לקלל קצין, לעשות משהו כדי שיירו בי, כדי לסיים עם זה כבר.
כי מה הטעם לחיות חיים, אם אלה החיים? למה לשרוד? פתאום אני חושב שהשרדות איננה ערך בפני עצמו. ומיד עולה השאלה: ואם כולם היו חושבים כמוני? הרי לא היו ניצולים כלל…
אבל חוט המחשבה מסרב להיקטע במחשבה המבעיתה הזו, והוא ממשיך: אדרבא, שלא היו נשארים. אולי זו הייתה נקמה טובה יותר. שהעולם הזה היה אוכל את הדייסה שהוא בישל לעצמו. שלא היו נשארים ניצולים שצריכים שנים אח"כ לסבול מסיוטים ופלאשבקים, שלא הייתה מדינת ישראל לנקות את המצפון של כל מי שנטל חלק בשואה. שכל מה שהיה נשאר מאירופה אלה אותם שנטלו חלק פעיל בהשמדה או אותם שעצמו עיניים. איזו אירופה הייתה צומחת אז מתוך המלחמה?
אם לא הייתה ישראל, הבריטים יכלו להמשיך לנהל כאן מנדט, ולשלוט ב"ילידים". הרי מתוך החשש שפלשתינה תתמלא באינטיליגנציה בורגנית אירופאית הם העדיפו לא להפציץ את פסי הרכבת לאוושוויץ, כדי לתת להיטלר לעשות עבורם את העבודה השחורה של חיסול המפעל הציוני. אז אדרבא – שיינמקו כאן.
שהאמריקאים לא יוכלו לספר לעצמם שהם שיחררו בגבורה את המחנות, כיוון שלא יהיה מי לשחרר, כי גם הם כמו שאר בעלות הברית, ידעו והעדיפו לשתוק.
ושליהודים, תהיה סוף סוף מנוחה נכונה.
עד כאן חוט המחשבה לוקח אותי. ואז אני מביט אחור, ומבין שאני מדבר שטויות. שהפריוולגיה שלי לשבת ליד שולחן המחשב עם כוס קפה ולכתוב את המחשבות שלי – רק היא יכולה להוליד מחשבה רגועה בדבר "אני הייתי בוחר לא לחיות". עכשיו, מתוך איכות החיים והנוחות שלי, אני מאמין (ומאמין לעצמי כשאני אומר זאת) שאני מוכן לחיות רק חיים שראויים לחיותם, ויודע בדיוק מה הקריטריונים שלי לחיים כאלה.
אבל אם היו מתחילים לגלח ממני את הקריטריונים האלה, קודם את הכבוד, אחר כך את הנאות הפנאי והתרבות, אחר כך את הכסף, רק אחר כך דברים בסיסיים יותר, הייתי מתקשה לקבל את ההחלטה. בכל שלב, הייתי משכנע את עצמי שזה זמני, שזה גלגל, שאני אחזור לחיות חיים שראויים לחיותם, והייתי עושה כל מה שאני יכול כדי לשרוד. כמו שאני עושה היום, בנסיבות הרבה יותר נוחות. ועדיין – אין משבר אחד, אין קושי אחד בחיים שלי, שגרם לי לחשוב שהחיים כבר אינם ראויים לחיותם.
זה ככה, גם אם אני לא יודע למה.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
פינגבק: הזכות לחיים, או: ויתור על זכויות « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ