התחלתי לכתוב בלוג כי הרגשתי שהעמדה שלי אינה מיוצגת בתקשורת שאני צורך, והתקשורת שאני צורך היא רבת-שקרים. עם פתיחת הבלוג, באופן טבעי התחלתי להתעניין בבלוגים של אחרים, ויותר ויותר גיליתי שאני בעצם לא לבד, אבל בהחלט במיעוט. מיעוט שמטבעו של מיעוט איננו מקבל ייצוג בתקשורת, למרות שהוא מאוד צודק. אבל זה לא מפתיע, כמובן, שכדי להמשיך מצב לא-צודק אסור להקשיב למי שצודק.

בכל מקרה, בזמן האחרון נכנסתי ללופ שבו אני בעצם כבר מכיר בזה שהבלוג שלי איננו בבחינת "דברים שאף-אחד לא אומר", אלא דברים שיש מספיק שאומרים אותם, חלקם טוב יותר ממני, חלקם שונה ממני, בלי שאלה של טוב יותר או פחות. וכך, תחושת השליחות, הנאיבית משהו, שהייתה בתחילת הכתיבה שלי, הוחלפה בתחושת תחרותיות: אני צריך להספיק להגיד משהו לפני שמישהו אומר לפניי. תחרותיות, במהותה, איננה דיאלוגית, וזה האיר לי עוד מימדים שבהם כשלתי, למשל שאינני חלק מדיאלוג כפי שחשבתי.

אני לא רוצה לכתוב כך, ואני לא אוהב לכתוב כך. בכלל, אני לא רוצה לחשוב כך. יש מספיק אנשים שאומרים דברים שראויים להישמע, מבלי שאני אחשוב שאני צריך להישמע לפניהם. במילים אחרות, אני מחליף את עצתו של רבי טרפון בעצתו של קהלת.

כתרגיל עצמי, אני גם מוריד את ארכיון הבלוג. אני מניח שבאופן זמני בלבד. את הארכיון של ראשית הבלוג בקפה דה-מרקר, אין לי כוח להוריד, ויש שם לא מעט. חשוב לי להדגיש: זו איננה עמדה עקרונית ("אם יש טובים ממני, אז אסור לי להישמע"), וזו איננה עמדה ילדותית ("אני לא יכול לסבול שיש טובים ממני, אז אני מחרים את האינטרנט"). זהו נסיון לחנך את עצמי, בתהליך שיימשך כל חיי, שהעולם יכול לחיות גם בלי מה שיש לי להגיד. מתישהו הארכיון יחזור, כפי שמתישהו גם הבלוג הפעיל יחזור, עם קצת פחות חשיבות עצמית.

בלוגים שאני ממליץ עליהם לביקורת פוליטית וחברתית בישראל:

אוטופיה (ליאן רם)

אורית קמיר

אטימולוגיה עממית

א"י חנוכה (שאול חנוכה)

אמת מארץ ישראל (אייל ניב)

ביום בהיר אתה לא רואה כלום (ערן רוזמן)

ביקורת – ולא בהכרח בונה (הני זובידה)

בלוג (אלון חילו)

בלוגיקה (נמרוד אבישר)

האדם הסביר (נמרוד ברנע)

הבלוג של צידקי (ערן צדקיהו)

החברים של ג'ורג' (יוסי גורביץ)

המשתה (אייל גרוס)

העוקץ

הפרוקטולוגים של זקני ציון (יוספוס ה-11)

הרהורים של אבא (נדב פרץ)

חיוך רציני (יואב)

חצר אחורית (יערת הדבש)

יונית מוזס

יכול להיות שזה נגמר (יאיר poes)

ישראל חילונית (יאיר רזק)

לא למות טיפש (עידן לנדו)

לא שומעים! (דובי קננגיסר)

להפריך את השממה (איתמר)

לוחמים לשלום

לסה פסה (עודד פלר ויונתן ברמן)

מלכוד 67

משגיח כשרות (שחר אילן)

עבודה שחורה

עורך משנה (צביקה גוטליב)

פוליטיקה זעירה (מולי בנטמן)

קרוא וכתוב (נעמה כרמי)

באנגלית:

Bernard Avishai Dot Com (ברנרד אבישי)

False Dichotomies (אלכס שטיין)

Israleft 

The Magnes Zionist (ג'רי הבר)

Realistic Dove (דן פלשלר)

Rosner's Domain (שמואל רוזנר)

מובן שהמלצה לקריאה, היא בראש ובראשונה המלצה לקריאה ביקורתית, לא הכשר או "כתב הסכמה".

   Fondly I ponder You all:

without You I couldn't have managed

   even my weakest of lines.

                                              – W. H. Auden

גם הדיון המשפטי של מיכאל ספרד בספר "חומה ומחדל" טועה, לצערי, בנקיטת אותה הפרדה מלאכותית בין "שיקול בטחוני" או "שיקול צבאי" – הנתפס, לכאורה, כשיקול מקצועי וענייני, ולכן גם לגיטימי – לבין השיקול הפוליטי-מדיני, הנתפס כשיקול זר.

נפתח בתהייה: האם ממשלה יכולה בכלל לקבל שיקול מקצועי "טהור", שאיננו "פוליטי"? נראה לי שמעצם הגדרתה, אופייה ותכליתה כגוף פוליטי, יהיה זה בלתי-אפשרי לממשלה לקבל החלטה שאינה פוליטית. לא בשיקוליה (כל החלטה שתתקבל, וגם ה"מקצועית" וה"עניינית" ביותר, תהיה לכל הפחות החלטה שעולה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה, אם לא למעלה מזה); ולא בהשלכותיה (הרי לכל החלטה וביצוע בעקבות החלטה יש השלכות, ואם מדובר במעשה של הממשלה, הרי וודאי שיש השלכות פוליטיות להחלטה).

נמשיך במקרה הספציפי: ספרד מתאר כיצד הממשלה רימתה את בית המשפט העליון, ותיארה תוואי מסויים כבטחוני, כשלמעשה הוא היה פוליטי. אך כפי שהספר עצמו מעיד (בעיקר בדברי שאול אריאלי, בפרקים הקודמים לפרק החמישי שאני מתייחס אליו כרגע), עצם ההחלטה להקים את החומה היא החלטה פוליטית. החומה איננה המענה הבטחוני היחיד או המתבקש לאיום הטרור (ולדידי, הוא מענה שגוי), וההחלטה להתמודד עם הטרור בדרך זו, היא החלטה פוליטית, שלטענת אריאלי נכפתה על הממשלה, ולא הייתה רצונה מלכתחילה. בהקשר זה, קשה לראות איך החומה יכולה להיות בטחונית-צבאית-עניינית-מקצועית בלבד.

לזכותו של ספרד, לפחות, עומדת עקביות משפטית, בעלת הגיון ורציפות שניתן לעקוב אחריהם, בשונה מאריאלי. ספרד רואה בכל מפעל ההתנחלויות כהפרה של המשפט הבינלאומי, ומצר על החלטתו של בג"ץ להימנע מדיונים על חוקיות ההתנחלויות. עמדה זו מאפשרת לו, בקו אחד עם המשפט הבינלאומי להבנתו, להתנגד לכל פעילות של בנייה או שינוי נתונים בשטח כבוש. אצל אריאלי, יש נכונות לבנייה בשטח הכבוש, אבל החומה חייבת לעקוב אחר שיקולים "בטחוניים" בלבד. שיקולים כאלה, כאמור, הם היתממות או אשלייה, כשמביאים בחשבון את דבריו של אריאלי עצמו.

קודם קריאת הספר, לא ידעתי שבג"ץ מסרב באופן עקבי לדון בחוקיות ההתנחלויות (בטענה שמדובר בסוגייה פוליטית ולא משפטית). אם כך, אני מתפלא שהמדינה לא אימצה את הקו הזה של בג"ץ ותבעה ממנו לנקוט באותו קו באשר לחומת ההפרדה, תחת שימוש בשיקולים צבאיים, שמצד אחד מהלכים קסם ונוחים מאוד להעלאה, ומצד שני, עשויים להיות מוקד לויכוח מקצועי, כפי שאכן קרה. אני מניח שהיו שיקולים ענייניים ופרגמטיים שלא לנקוט בקו הזה, אבל ייתכן שגם מדובר בחוסר-מחשבה מצד נציגי המדינה. ייתכן גם שבית המשפט לא היה מקבל את הטענה הזו. קיצורו של עניין: יש תמיהה בעובדה שלא נמשכה מדיניות זו של בג"ץ, אך זו סוגייה מורכבת מדי (עם מידע רב שאיני בקיא בו), מכדי שאוכל לדון בו.

הדבר שעולה בבהירות מן הדברים של ספרד, הוא המצב המשפטי המורכב שנוצר בשטחים. אני מתבייש להודות שפעם אחר פעם אני מופתע עד כמה המצב המשפטי במדינת ישראל גופא שונה מן המצב המשפטי בשטחים. בין אם מדובר בהיתרים מיוחדים הניתנים למי שזכאים לעלות לפי חוק השבות (כאילו זו קטגוריה רלוונטית לדיני תנועה ותעבורה), בין אם מדובר באיסורים מיוחדים, ובין אם מדובר באפלייה גזעית שאיננה מרכינה ראשה. בהקשר אחר כתבתי על הניגוד שיכול להיווצר בין הקושי לחוקק חוקים שנוגדים את האתוס של המדינה, לבין הרצון של הזרוע הביצועית ליצור מדיניות מסויימת. מדינת ישראל איננה אפרטהייד, והיא לא תחוקק חוקי אפרטהייד בזמן הקרוב. עם זאת, משטר אפרטהייד בגדה קיים כבר כיום, לפי ספרד:

בשנים האחרונות גוברת אצל פלסטינים רבים וגם בחלקים בשמאל הרדיקלי בישראל הנטייה לדמות את המשטר הישראלי בשטחים הכבושים למשטר האפרטהייד שהחילו הלבנים בדרום אפריקה על תושבי המדינה השחורים (וגם על אסיאתים ואנשים ממוצא מעורב). אנלוגיה זו אינה בלתי-בעייתית. לשליטה הלבנה על השחורים בדרום אפריקה יהו מאפיינים שונים מהותית מאלה של השליטה הישראלית בשטחים שכבשה. ההבדל המהותי ביותר נעוץ בעובדה שלמשטר הצבאי הישראלי בשטחים הכבושים לא מתלווה אידיאולוגיה גזענית רשמית. כמו כן, בעוד שמשטר האפרטהייד של דרום אפריקה עסק ביחסים בין מדינה לאזרחיה, השלטון הישראלי בגדה ובעזה הוא שלטון כיבוש של מדינה אחת על אוכלוסייה חיצונית לה…

בלי להיכנס לשאלה הסבוכה האם משטר ההיתרים עומד בכל הרכיבים של הגדרת פשע האפרטהייד כפי שהוא מוגדר במשפט הבינלאומי, ניתן בהחלט לומר שבעניין סוגיית ההגבלות על תנועת הפלסטינים, במדיניות היוצרת בפועל אזורי מחיה לישראלים בלבד ו"מעודדת" יציאת פלסטינים מהם, יש קווי הקבלה ברורים לשלטון האפרטהייד.

(שאול אריאלי ומיכאל ספרד, חומה ומחדל. גדר ההפרדה – ביטחון או חמדנות. תל אביב: ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2008. עמ' 192 – 195).

בעצם רציתי לעצור כאן. זו פואנטה מוצלחת וחריפה מכל מה שאוכל לומר, אבל תיאור המצב הזה גורר עמו מורכבות פוליטית שיש לעמוד עליה: על-מנת לשמר את אחיזתו בשטחים בקונטקסט של עולם מערבי פוסט-קולוניאליסטי, נדרש השלטון הישראלי ליצור מערכת חוקים נפרדת שבה אפשר לחוקק חוקים שאי-אפשר (או "לא נעים") לחוקק בכנסת ישראל. מצד אחד, אילו ישראל הייתה הולכת בעקבות החוק הבינלאומי ולא מקימה אף התנחלות או משנה את תוואי השטח הכבוש (למעט לצורכי האוכלוסייה המקומית וגו'), לכאורה לא היה צורך שהמשטר הצבאי/המינהל האזרחי יחוקק מערכת חוקים עניפה ונפרדת. מאידך, יש להכיר בזה שהמישטר הצבאי לא נועד מלכתחילה לשרת את האוכלוסייה היהודית בשטחים, אלא להיפך: יישוב השטח באוכלוסייה אזרחית נועד לשרת את המישטר הצבאי. ההתנחלויות ותושביהן אינם העילה למערכת המשפטים הנפרדת הזו, אלא התירוץ, והדבר ניכר כמעט בכל דיון משפטי שאריאלי או ספרד מתארים בנוגע לבטחון המתנחלים.

לכן, ככל שיגבר השיח המקביל בין האפרטהייד הדרום-אפריקני למשטר הצבאי בגדה, כך יקשה לקיים אותו. או-אז ייאלץ למצוא השלטון דרך לשלוט בשטח מבלי שתהיה לו אחריות שיפוטית עליו. למעשה, התהליך הזה כבר החל, אלא שהלחץ והביקורת סביב המשטר הצבאי עדיין איננה חזקה דיו כדי להכריח אותו לעבור לשלב הבא. אבל את דמותו "כולנו מכירים".

אם וכאשר יצלח המצב הזה, הוא לא יהיה בחינת תחנה סופית, שכן הצורך להקים משטר חירום בתוככי ישראל להתמודד עם הסכנות הדמוגרפיות בתוכה, יוביל להחלת אותו שיח שהציבור הישראלי הורגל בו בזמן הכיבוש על תופעות בישראל עצמה, ושוב יחזור הפער בין מה שהשלטון מוכן/יכול להכניס לספר החוקים, לבין הצרכים של הזרוע הביצועית.

הדברים עולים בעקבות הקריאה אצל מיכאל ספרד, כאמור, אך מתחדדים לי בעקבות המשך דיאלוג פורה ומאיר-עיניים עם יערת הדבש. על כך תודה.

[הערות קודמות בעקבות הספר: המפות של אריאלי; המאבק המשפטי של שאול אריאלי; עוד על שינוי עמדות ביחס להיפרדות]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

יש לי זכרון מעומעם שפעם הייתה בישראל רק טלוויזיה ממלכתית, ושאלה שתמכו בהפרטת השידור / פתיחת התדרים לטלוויזיה מסחרית תמכו בכך, בין היתר, כדי שהשלטון לא יהיה מקור המידע היחיד של העם. ובכן, כיום יש בישראל טלוויזיה מסחרית, והיא משמשת כשופר של השלטון יותר טוב משרשות השידור הייתה חולמת לעשות זאת. אל תתנו לתחקירים נושכים על חדר המלון של ברק לבלבל אתכם.

"המקור" של עופר שלח ורביב דרוקר ייחדה את המהדורה שלה השבוע לרצח רבין, ובתשדירים לקראת, וכן בראיון של גיא לרר אצל קירשנבאום ולונדון, הובטח שתעלומת "סרק, סרק" של הרצח תיפתר, ושבאופן כללי התחקיר של לרר ומואב ורדי ישמוט את הקרקע מתחת לתיאוריות הקונספירציה השונות באשר לרצח.

ומהי אותה הוכחה גדולה שלרר הביא? שחוקר משטרה טוען שהוא חקר איש בטחון שהודה בפניו שהוא צעק "סרק, סרק". את שמו של איש הבטחון הוא איננו יכול למסור, את הסיבה שהוא צעק הוא מסביר מתוך לחץ (אם כי יש עוד הרבה דברים שאפשר לצעוק מתוך לחץ, כך שזה לא ממש הסבר).

זה, איך להגיד את זה בעדינות, לא נשמע לי בדיוק כמו מה שהתכוונו כשדיברו על טלוויזיה שתהיה חופשית מהשלטון. למעשה, זה נשמע בדיוק כמו שהייתי מדמיין טלוויזיה טוטליטארית: איש משטרה לשעבר, מודיע לציבור שאין לו מה לדאוג, הוא בדק והכל בסדר, ואי-אפשר למסור עוד פרטים. אין, כמובן, בעייה בעצם הדברים של איש המשטרה. מדינה חופשית, חופש הדיבור, מותר לו להתראיין ולומר מה שהוא רוצה. מה שהופך את הדברים לשידור בולשביקי זו העטיפה, כשאמצעי השידור אומר לציבור, "ותאמינו, כי יש לנו הוכחה."

נבחן את ההוכחה לעומק, לפי מה ששידורי המהפיכה נוסח שלח-דרוקר-לרר-ורדי סיפקו לנו:

בתחילת הכתבה מכריז לרר: "ארבע-עשרה שנים אחרי, קלטות החקירה יוצאות החוצה." הבליחו להן, הגיחו, צצו. הרי מישהו מסר את זה, ומי שמסר, יכול היה לערוך, לצנזר, להחליט מה למסור. לכל הפחות יכול היה לרר לספר לנו כיצד הגיעו לידיו הסרטים הללו.

שני החוקרים שלרר מראיין החלו לחקור את יגאל עמיר שבועיים לאחר הרצח, לאחר שההודאה והשחזור כבר נעשו. יש סיבה להניח שנעשו חקירות אחרות, אינטנסיביות יותר, שאינן מובאות לידיעת הציבור. עם כל הכבוד ליואב גזית ועופר גמליאל, זוהי חקירה סוג ב', מדרגה משנית, שכבר לא מצפים ממנה ליותר מדי. אם ייצא עוד משהו ממנה – מה טוב, אבל המידע העיקרי כבר נמסר.

הנה מה שרואים בקלטת:

יגאל עמיר: היה כדורי סרק

חוקר (יואב גזית?): כן. אתה לא ירית כדורי סרק.

יגאל עמיר: אני לא, אבל…

חוקר: אתה אמרת את הדברים האלה, את המשפט הזה? אתה אומר את זה.

יגאל עמיר: לא יודע, בזמן שיריתי אחד המאבטחים שלו צעק: 'זה כדורי סרק, זה כדורי…' בזמן שאני יורה עוד.

לאחר מכן, החוקרים מנסים לברר אם עמיר בטוח שלא הוא עצמו אמר את הדברים, ואז השיחה נמשכת עם voice-over של לרר, שלא מאפשר לנו לשמוע מה עוד נאמר.

בהמשך, יש ראיון עם החוקרים כיום, ארבע-עשרה שנה אחרי:

עופר גמליאל: האמת שנאמרה… שנאמרו המילים 'סרק, סרק'. נאמרו המילים האלה והאיש שאמר אותן נחקר על-ידִי אישית.

מראיין (מואב ורדי?): אתה חקרת את האיש הודה שהוא צעק 'סרק,סרק' ?

עופר גמליאל: כן

מראיין: מי זה?

עופר גמליאל: אני לא אגיד לך מי זה. זה איש בטחון.

מראיין: ואיך הוא מסביר את זה?

עופר גמליאל: כנראה הוא היה קצת בלחץ, הוא היה מתוח ו…. הוא לא רצה להאמין, יש, יש מקרים כאלה שאתה לא רוצה להאמין שאכן זה יריות אמיתיות, אז הוא צעק באופן אוטומטי 'סרק, סרק.'

את בדל הראיון הזה מכתיר לרר כפתרון התעלומה. גיא לרר איננו הכתב הכי חכם בערוץ 10, ומהמעט שנזדמן לי לראות אותו בשידור, נראה שהוא גם מתהדר בזה. אבל האמת היא שזה איננו הפתרון כלל, אלא רק תחילת התעלומה. למה היה חשוב להסתיר את המידע הזה מועדת שמגר (כפי שעולה מהדברים של לרר עצמו!)? למה חשוב להסתיר את זהות הצועק? מה היה הנוהל בשב"כ במקרה של פגיעה בראש-הממשלה, ומאיזה נוהל היתה לקוחה הצעקה הזו? (ועוד ועוד).

לאחר הכתבה, מסכמים שלח ודרוקר את השאלות שעלו בה:

רביב דרוקר: ואחרון, השאלה, כמובן הכי מטרידה, 'סרק, סרק'. טלטלנו את החוקר גמליאל טלטל היטב, מואב טלטל אותו, והוא אמר שהוא באמת ובתמים לא זוכר מה שמו של האדם, אבל מדובר באיש שב"כ, ולא מהצעירים. כאשר אתה בוחן מי היה בזירה באותו זמן, ומצליב עם אנשים אחרים שדברנו איתם שהיו בזירה, עולה שם מאוד ספציפי, כחשוד, הוא לא עשה שום דבר רע, אבל כביכול באמירת ה'סרק, סרק', אתה דיברת עם אותו איש, והוא הכחיש מפורשות שהוא אמר את הדברים, והוא אפילו טען שהוא לא שמע את הדברים…

עופר שלח: שלא היו דברים כאלה

רביב דרוקר: נכון, נאמרים, וזה מה שהצלחנו אנחנו להגיע.

אז? קודם כל, יש סתירה בין מה שגמליאל אומר בכתבה ששודרה, לבין מה שדרוקר אומר שגמליאל אמר להם. מול המצלמות, גמליאל אמר שהוא לא יגיד, כשמשתמע שהוא יודע אך אינו מוכן למסור. לפי דרוקר, גמליאל אמר להם שהוא לא זוכר. לבסוף, לאחר תחקיר עיתונאי רציני, דרוקר ושלח מצליחים לשער מי היה האיש, והוא מכחיש שדברים כאלה נאמרו בכלל.

נראה לי שמדובר בתחקיר סביר, שהתחיל לחשוף קצה קרחון, אלא שקודם העלייה לשידור, העדיפו ללכת עם גירסה בלתי-סבירה בעליל של אנשי הממסד, במקום להמשיך הלאה בחקירה. אי-אפשר לבקר אותם על כך. גם אני לא הייתי מנסה לפרסם משהו שהשב"כ איננו מעוניין בפרסומו, אבל לא הייתי יוצר מצג שווא כאילו השאלות נסגרו. על כך הביקורת שלי.

נגיד שהייתי מוכן לקנות את התירוץ שמדובר בסוגיות בטחון, ואסור לחשוף סוכני שב"כ בשמותיהם, פניהם וכו' וכו', ולכן אסור לנו לדעת את זהותו של האדם שצעק 'סרק, סרק', כפי שהשתמע מדבריו של גמליאל. הכתבה הבאה בתוכנית, עסקה בחשיפת זהותו של איש שב"כ, שי גלזר שהיה מאבטח של רבין. כך שלמי שנותרו ספיקות שהמידע יוצא לציבור סלקטיווית לפי מה שנוח לשב"כ, באה הכתבה עם שי גלזר ופיזרה את כל הספיקות.

ציר מרכזי נוסף בתיאוריות הקונספירציה הוא העובדה שסוכן שב"כ בשם אבישי רביב היה בקשר עם יגאל עמיר לפני הרצח. בתחילה, השב"כ ניסה להסתיר את עובדת היותו סוכן, לכאורה משיקולי בטחון, ולאחר-מכן, כמעט לא חזרו לדון בעניינו. גם בכתבה הזו, כשערוץ 10 מקרין את יגאל עמיר מעלה את שמו של רביב בפני החוקרים, האפיק הזה איננו נדון, ומוקדש לו פחות זמן מסך מזה שהוקדש לשאלת 'סרק, סרק' או למרגלית הר-שפי. גם זו מסירות אמיצה של "המקור" לשלטון, אתנן בתמורה לחסדיו בדמות סרטי החקירה.

את העמדה המלאה שלי לגבי תיאוריות הקונספירציה השונות ביחס לרצח, פרסתי כאן. אני לא מתרשם מהסיפורים המורכבים של החלפת המכוניות, המאבטח שמתחבא במכונית וכו' וכו'. ועדיין, נראה לי שסוגיית 'סרק, סרק' טרם נפתרה, ועד שלא תיפתר, גם לא נדע מדוע היא כה טעונה ואפופה מסתורין. כנ"ל אבישי רביב.

וכמובן, שכחתי להזכיר, שאם הגעתם עד לכאן, אז בזבזתם את זמנכם על בלוגר סהרורי. טיפול רציני בסוגיות הללו, תקבלו רק בתקשורת הממוסדת, כפי שיסביר לכם תום שגב.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

עוד חוברת מוצלחת של כתב העת למשפטים של אונ' טורונטו (על חוברת אחרת כתבתי כאן). למאמר הביקורת של איילת שחר על אזרחות בעידן גלובלי אולי אתייחס בפוסט נפרד, ומאמר מרתק נוסף הוא של מיכל שור-עופרי על זכויות יוצרים.

השאלה הגדולה שעולה מן המאמר של שור-עופרי, הוא היחס בין החוק לחברה (ואולי זו שאלה שחוזרת אצלי, פשוט משום שהיא מעסיקה אותי מאוד): עד כמה חוק יכול לעמוד בניגוד לנורמות חברתיות מבלי שאלה ישליכו עליו? אם החוק עומד בסתירה גמורה למציאות בשטח, כיצד נחליט אם הבעייה נעוצה בחוק או במציאות? מה המשמעות של שינוי חוק לאור פרקטיקה חברתית שונה?

אלה לא השאלות שהמאמר דן בהן, אלה השאלות שממשיכות להדהד לאחר קריאתו. שור-עופרי מציעה להפוך את מימד הפופולריות של יצירה כלשהי, למדד רלוונטי בקביעת כללים לזכויות יוצרים. המאמר המבוסס על עבודת דוקטורט שנכתבה באוניברסיטה העברית, הוא מקיף מאוד, ומתייחס לדוגמאות מגוונות החל מסיפור מגדל בבל המקראי כמשל וכלה בתוכנת "וורד" של מיקרוסופט כבעייה קונקרטית. הבחירה להפנות לג'ון לוק דרך פרוייקט גוטנברג האינטרנטי (עמ' 564, הערה 156), ולא דרך מהדורת דפוס אקדמית, ממחישה את הסוגייה הנדונה כשאלה חיה ותיאורטית באחת.

העובדה שחוק איננו נאכף ואיננו יכול להיאכף היא אולי סיבה טובה לשקול אותו מחדש, אך שור-עופרי אינה מסתפקת בזה. הטיעונים שהיא מביאה נוגעים גם לזכויות הכלכליות של היוצרים ודאגות הפרנסה שלהם, גם ל"בעלות" שלהם על היצירה והרצון לווסת את אופן השימוש שנעשה בה. מנגד, ישנם הזכויות של משתמשי-הקצה. כל יצירה תרבותית, אחרי הכל, משתמשת במערכת סימול משותפת שמובנת לנמענים שלה, ושהם משתמשים דרכה. כך, למשל, הפופולאריות של "חלף עם הרוח" מפקיעה את היצירה ממעמד רגיל של יצירה של אדם פרטי, והופכת אותו לחלק ממערכת סמלים, לשפה. להגביל את השימוש שאנשים יכולים לעשות במערכת הזו, פירושו להתעלם מן ההשפעה שהייתה ליצירה שחורגת זה מכבר מבידור או תוצר תרבותי. הדיון ב"חלף עם הרוח" הגיע לבתי המשפט כאשר יוצרים שונים ניסו להשתמש בו כאמירה ליחסים הומוסקסואליים או בין-גזעיים (עמ' 550). מקרה דומה ששור-עופרי מזכירה הוא התביעה של דיסני נגד דודו גבע כנגד השימוש בדמותו של דונלד דאק (עמ' 567).

כך שפופולאריות איננה שאלה של רייטינג, אלא שאלה של ויסות ואיזון היחסים בין היוצר (ובעלי הזכויות על היצירה) לבין ציבור המשתמשים. אני אצטט (בתרגום, כמובן) מפיסקה אחת שמביעה את האיזון המוצע:

הפופולאריות הניכרת המהווה תנאי מוקדם להגבלות המוצעות על זכויות יוצרים תבטיח שבעלי זכויות יוצרים יתוגמלו בנדיבות, הרבה מעבר ל"רווח סביר" לפני שייאלצו לקבל הגבלות מסויימות על הזכויות שלהם. שנית, המונחים "הגבלה" או "הצרה" של הגנת זכויות יוצרים בהם השתמשתי לאורך המאמר אינם מקריים; משתמע מהם שהפתרון הראוי איננו בשום אופן פקיעה מוחלטת של זכויות יוצרים בכל המקרים של יצירות מאוד פופולאריות. אלא, שיקולי מוטיבציה, יחד עם שיקולים אחרים שהודגשו לאורך המאמר, מצביעים לכיוון פתרונות מגוונים, מדוייקים וגמישים יותר שיאפשרו, במקרים המתאימים, לבעלת זכויות היוצרים להמשיך לקבל תגמול על השימוש בסטנדארט [קרי, יצירה קאנונית – א"ע] שלה…

שלישית, ההצלחה הניכרת של יצירה מסויימת עשוייה ליצור יתרונות נוספים ליוצרת, כגון תרומה חיובית לרצון הטוב שלה, ועלייה בהכנסה פוטנציאלית מיצירות אחרות שלה. ניתן להניח שרוב היוצרים יקבלו בשמחה הגבלה מסויימת של יצירה שלהם לאחר שהפכה לסטנדארט, אם יובטח להם שהיצירה תזכה בפופולאריות עצומה, אותה הם יוכלו לנצל לחלוטין, בטרם תהיה הגבלה על הזכויות (עמ' 563).

אנחנו בעיצומו של הויכוח על זכויות יוצרים. יותר ויותר נראה שהמושג הזה והתפיסה שלו הולכים להשתנות, אולי עוד בתקופת חיינו. זה מוזר לדמיין, כי אנחנו נוטים לקבל את מה שנולדנו אליו כאל עובדה, כמו תופעת טבע. אך זכויות יוצרים הן, אחרי הכל, מושג חדש יחסית, ויצירה אנושית, שיכולה להשתנות, יחד עם ההשתנות של התרבות ואמצעי ההפצה. המאמר של שור-עופרי מאתגר את המושגים הקיימים, ומציע דרך ביניים שאיננה סוף דרכו של המושג, ואיננו נסיון עקר לשמר את המושגים הישנים.

Shur-Ofry, Michal. "Popularity as a Factor in Copyright Law." University of Toronto Law Journal 59,4 (2009): 525-578.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

אני מתייחס אל המודל, כפי שהוא משורטט בויקיפדיה, אם מישהו מכיר משהו יותר סובסטנטיבי שדורש התייחסות, אפשר להוסיף על זה בדיון ונראה.

הכותרת

קשה לי מאוד העניין הזה של התייחסות אל הפתרונות לפי מספרים. הכותרות של הפתרונות צריכים לבטא משהו מהותי לגבי הפתרון, ולא להראות את יכולות הספירה שלנו עד חמש. "פתרון שתי המדינות" הוא כותרת שאני משתמש בה, כי היא מבטאת משהו מהותי לגבי המודל המוצע – קיומה של מדינה פלסטינית בצידה של מדינה ישראלית, החיות בשלום זו עם זו. לעומת זאת, "פתרון המדינה האחת" זו כותרת שאני ממש לא סובל. הכותרת הזו מאחדת ביני לבין כהנא לבין אסמעיל הנייה. כולנו תומכים בפתרון של מדינה אחת, עם סוגייה קטנה שצריך לפתור: אופייה של המדינה. וזה בדיוק העניין: שזו לא סוגייה קטנה (שוב הסרקאזם הזה). ומישהו התחיל לדבר על ה"וון-סטייט" כאנטיתזה ל"טו-סטייט". וזו אווילות.

אז עכשיו יש לנו גם "ת'רי-סטייט". בוא נתעכב רגע על השם שלו. מיהן שלוש המדינות המגולמות בכותרת הזו? מצרים, ירדן וישראל. ומי נעדר מהמודל הזה, כבר בכותרת? הפלסטינים. כך שבתור פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הכותרת בלבד מגלה מדוע המודל הזה לא יכול להיות מאוד מוצלח. היא מתייחסת לשלוש מדינות שלפחות על הנייר, הן אינן הבעייה. כל אחת מהצלעות ירדן, ישראל ומצרים מקיימות יחסים דיפלומטיים זו עם זו, ולאחר הסכמי השלום בין ישראל למצרים וישראל לירדן, פורמלית לפחות הן אינן הבעייה של הסכסוך הישראלי-ערבי. והכותרת מגלה לנו בעצם את מהותה: היא רוצה לפתור סכסוך שעודנו קיים (הסכסוך הישראלי-הפלסטיני) על-ידי הכחשת קיומו, ובמקום זאת לפתור בעיות שכבר נפתרו (ישראל-מצרים, ישראל-ירדן).

וכל זה רק מתוך השם של התוכנית. עכשיו נעבור למהות.

הבעייה

כל מודל לפתרון מניח הנחות מסויימות, במוצהר או במשתמע, לגבי הבעייה אותה הוא אמור לפתור. על רגל אחת, הנה הבעייה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כפי שאני רואה אותה: שני עמים שכל אחד רואה באותו חבל-ארץ את המולדת שלו. ואדגיש: הסכסוך הוא על כל השטח.

כדי להסביר למה הניסוח הפשטני הזה הוא כל-כך מיוחד, הנה כמה הסברים פשטניים אחרים: הסכסוך הוא בגלל שלטון הכיבוש הישראלי על עם זר (הגדרת הסכסוך על-פי 1967); הסכסוך נובע מריבונות של גוף קולוניאליסטי זר במזרח התיכון הערבי (הגדרה ערבית לסכסוך, שלא מכירה ב"ישות הציונית". לאותה נוסחה אפשר להוסיף פן דתי, אם רוצים, ולהחליף "קולוניאליסטי" ב"שלטון כופרים" ו"מזרח תיכון ערבי" ב"אדמת פלסטין הקדושה"); הסכסוך נובע משינאת ישראל, "עשו שונא ליעקב" (הגדרה ימנית לאומית או דתית לסכסוך).

הפתרון: אין לאום פלסטיני

אם אנחנו לא מסכימים על הבעייה, אז אין שום טעם לקרוא את מה שאני חושב על הסכסוך, כי הניתוח שלי ייראה שגוי.

הסכסוך, בעיניי, כאמור הוא על כל השטח. הפתרון, לא חייב להיות על כל השטח, אם מוכנים להתפשר. זה "השניים אוחזין בטלית" הידוע עם הפתרון "יחלוקו". זה אפשרי, אבל כדי שהוא יהיה אפשרי החלוקה צריכה להיות אמיתית. הטענה המהותית שלי כנגד פתרון שתי המדינות הוא שהוא איננו מכיר בצד של הפלסטינים הישראלים בסכסוך, אלא שם אותו במסגרת 1967 בלבד, ולכן גם הפתרון הוא שגוי.

"פתרון שלוש המדינות", למעשה, מכחיש את קיומו של עם פלסטיני ואת הרצון שלו בריבונות על שטחיו. התגובות שלי לטיעון "אין עם פלסטיני" נעות בין שעשוע לרוגז. אמנם ניתוחים היסטוריים יכולים להראות שורשים לפיקציה הזו, אך מחקרים היסטוריים עושים זאת כמעט לכל עם אפשרי, ודאי שלעם היהודי.

בקישור ש"אזרח" נתן כהתחלה לדיון הזה, גיורא איילנד טוען שלפלסטינים אין באמת עניין בריבונות. אנחנו לא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי לדמיין סוציולוג שיטען אותו דבר לגבי היהודים: הוא יוכיח שלמרות 60 שנות עצמאות, העלאת אנשים שלא הייתה להם שום תודעה יהודית וכו' וכו', רוב העם היהודי נשאר בגולה. יתר על כן, זרמים חרדים שהם אינם ציונים במוצהר, מתחזקים בחברה הישראלית, ואפילו הציונות הדתית מתחילה לנטות לכיוון של משיחיות יהודית, המחוברת לארץ, מתנגדת למדינה ומתקרבת יותר ויותר במחשבתה לזרמים אנטי-ציוניים בקרב החרדים. לזה יוסיף הסוציולוג את זליגתה האיטית והנמשכת של שדרת האליטות החילונית לחוץ-לארץ, ומגמות מתגברות של חזרה בתשובה. לסיכום, יקבע הסוציולוג שאם כל המגמות האלה יתמשכו, הרי שתוך עשרים שנה יהיה בישראל רוב מכריע של אנשים שהיהדות חשובה להם וארץ-ישראל חשובה להם, אבל ריבונות לא חשובה להם.

מה איילנד היה אומר על ניתוח מבריק שכזה? הוא היה דוחה אותו מכל וכל, ומסביר שכל התופעות הללו אינן מייצגות את הקונצנזוס הישראלי ואת מה שהוא עצמו חש לגבי חשיבותה של מדינה יהודית דמוקרטית.

אני אינני סוציולוג של החברה הישראלית, ולכן אני לא אתווכח עם העמדה ההיפותטית של איילנד נוכח הסוציולוג ההיפותטי שבדיתי. אבל אני אעיר שלמיטב ידיעתי, איילנד הוא איש צבא ומלחמה, לא סוציולוג של החברה הפלסטינית, ולכן מוטב שלא יעריך לגבי רצונם או אי-רצונם של הפלסטינים בריבונות. במקום זאת, ניקח את עמדתם המוצהרת של המנהיגים הפלסטינים כעמדת פתיחה שצריך לעבוד איתה. והעמדה המוצהרת, כפי שהיא מנוסחת בכל אמנה פלסטינית אפשרית, היא שהם מעוניינים בריבונות, ושהם מעוניינים בריבונות על כל השטח.

הפתרון: לא יהיה לאום פלסטיני

המרכיב הפרגמטי של "פתרון שלוש המדינות" הוא לא בהכחשה של העם הפלסטיני בהווה, אלא בנסיון לייצר מצב להיעלמותו בעתיד. זה דווקא עשוי להצליח. כמו הרבה פתרונות רעים אחרים, העובדה שהם רעים איננה אומרת שהם אינם ישימים, או שהם לא יצליחו בטווח הארוך. טרנספר, למשל.

הפתרון הזה מכיר, בצדק, בזה שסיכוי התערותם של הפלסטינים בירדן ובמצרים גדול יותר מסיכויי התערותם בישראל. כך שאם שלושה-ארבעה דורות של רמאללאים או עזתים יהיו תחת שלטון ירדני ומצרי בהתאמה, יצביעו שם לבחירות, יוכלו לנסוע בנוחות ללמוד בעמאן או בקהיר, וכו', הם אכן ירגישו ירדנים ומצרים. בגלל השותפות בשפה ובתרבות, יש סיכוי גדול יותר משזה יקרה בישראל.

זה עדיין לא פותר שום דבר ביחס לפלסטינים הישראלים, וביחס לפליטים בסוריה ובלבנון (שאם היו מקבלים שם מעמד קבע של אזרחות, הרי שהפתרון הזה היה תקף גם לגביהם).

הפתרון: הצד האסטרטגי

אני מניח שמי שתומך בהצעה הזו מניח שרצועת עזה תהיה מפורזת כפי שסוכם לגבי חצי-האי סיני, ואולי גם יציע לפרז את הגדה. בנוסף, ריבונות מצרית או ירדנית בסמוך לאשקלון-אשדוד מזה, וכפר-סבא/ירושלים מזה, אולי נתפסת כמשהו שאיננו איום גדול יותר מריבונות פלסטינית שם. מהדברים של איילנד גם נשמע שהוא חושב שמודל קונפרטיבי ישמש כבלם בפני תוקפנות פלסטינית.

אולי. אבל לי יש ספיקות.

הפתרון: זכויות אזרחיות

עוד פן שהפתרון הזה מנסה לפתור הוא שאלת הזכויות האזרחיות של הפלסטינים. "אי-אפשר" לתת להם זכויות אזרחיות בישראל, כי אז הם יהיו רוב, והיהודים יאכלו אותה. אז ניתן להם זכויות אזרחיות בירדן ומצרים, וזה יפתור את הבעייה הזו.

זה פתרון וירטואלי, כמובן, כי ירדן או מצרים הן לא בראש הטבלה בזכויות אדם וחירויות הפרט, אבל כל עוד הפלסטינים יהיו שווים לכל שאר האזרחים שם, זו כאילו לא בעייה. זה מימד שנכון גם לגבי פתרון שתי המדינות, אחרי הכל. אף-אחד באירופה לא מפגין נגד החמאס שמפעיל בעזה משמרות צניעות המקפידות על לבוש נשים במרחב הציבורי, רק שלילת הזכויות על-ידי ישראל מפריעה להם (וגם זה במידה מאוד מגובלת – אוקיי, אני צריך לצאת מהטיעון הזה).

יש לי חיבה לרעיונות שמנסים לקדם את זכויות הפרט על-פני הפתרון הלאומי. אחרי הכל, זהו אחד הבסיסים לתמיכה שלי במודל המדינה הדו-לאומית. עם זאת, קשה לי עם חוסר ההדדיות של פתרונות כאלה: פלסטינים לא צריכים מדינה, מספיק שתהיה להם זכות הצבעה בירדן או במצרים (בדומה ל"יוזמה הישראלית"); ישראלים, לעומת זאת, לא מסתפקים בזכות הצבעה, הם צריכים מדינה.

הפתרון: שמישהו אחר יטפל לנו בבעייה הזו

באופן עקרוני, אני מתנגד מפתרונות שמנסים לברוח מהבעייה. כתבתי היום בבלוג האנגלי שלי נגד פוסט של ברנרד אבישי. אבישי כתב כך:

השאלה האמיתית היא האם נמנע את סוג האלימות הכללית שתהפוך את ישראל ופלסטין לסכסוך נוסח הבלקן, כשירושלים מתפקדת כסוג של סרייבו, והכפרים הערביים במשולש כסוג של בוסניה.

הטענה שלי הייתה ששאלה כזו היא לא ממש רלוונטית לאחר מאה שנות סכסוך. אנחנו כבר בתוך סכסוך כזה, ולטעון שאפשר לחשוב על מין מודל מהיר שיסיים את זה זו תמימות במקרה הטוב (והמקרה הטוב הזה הוא מאוד חמור בפני עצמו).

לא רוצים סכסוך ישראלי-פלסטיני? אז שכל אחד יארוז את המזוודות וייסע לארה"ב, הודו צרפת או כל מקום אחר. ואחרון לא צריך לכבות את האור, רק להעביר את המפתחות לפלסטיני שמעמיס לו את המזוודות. הפרוייקט הציוני התחיל בלב אוכלוסייה פלסטינית, האוכלוסיות מעורבבות זו בזו, ואין מישהו אחר שיפתור לנו את זה, ומוסרית זה לא נכון לצפות שמישהו אחר יפתור לנו את זה, בין אם זה ארה"ב, האיחוד האירופי, מצרים או ירדן. אנחנו ילדים גדולים ואנחנו יכולים לפתור את זה (או לא) בעצמנו. הרצון שמישהו אחר יטפל בבעייה שהיא בעייה אינהרנטית של המדינה, תולדותיה, אופן התנהלותה לאורך השנים ומעל הכל – של המציאות שלה בשטח בהווה, איננו ילדותי בלבד, הוא איננו מוסרי.

סיכום

אם הפלסטינים היו מעוניינים בזה, ואם המצרים והירדנים היו מעוניינים בזה, ואם איכשהו הפתרון הזה היה כולל גם את רוב האזרחים הפלסטיניים של ישראל, זה היה מודל בעייתי מבחינה אתית המקפל בתוכו סכנה צבאית פוטנציאלית לעתיד רחוק מאוד. אבל אולי זה היה מצליח.

היות והפלסטינים אינם מעוניינים, והמודל הזה לא מתייחס בכלל לבעיית הפלסטינים בישראל, לא רק שהוא איננו אתי עם בעיות אסטרטגיות, הוא גם איננו ישים.

[אני אקדים תרופה למכה, ואגיד איך אני מתייחס לפתרון המדינה הדו-לאומית באותם קריטריונים: כפתרון שהוא איננו ישים, בגלל התנגדות הצדדים, אך שמתייחס לפלסטינים הישראלים כסוגייה בעלת-משקל בסכסוך, שמתייחס בכבוד לרצון הלאומי הפלסטיני בריבונות על כל השטח, שמתייחס בכבוד לרצון הלאומי הישראלי בריבונות על כל השטח, ועם הכי פחות בעיות אתיות.]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

בעצם, כמעט כל דבר שאנחנו אומרים (כולל מה שאני עומד להגיד), נשען על מלא הנחות-יסוד קטנות או גדולות, זוטות או עקרוניות, שמאפשרות לנו להביע את דעתנו. אין לנו זמן דרוש כדי לברר את כל הנחות-היסוד, גם מול עצמנו, וגם כדי לברר עם בן-השיח שלנו שיש בינינו הסכמה על הנחות-יסוד שכאלה.

הסדרה האחרונה של הפוסטים, הדיאלוג עם יאיר, נדב ואזרח, היא נסיון קטנטן לברר דברים כאלה. אולי אחד הדברים המעניינים הוא ההסכמה שלנו על יעד, או לפחות כותרת ליעד, ואי-הסכמה על המון פרטים בדרך. זו דוגמה קטנה, אך מצויינת, להנחות-היסוד הרבות המבנות את השיח שלנו, ושנסיון לברר אותן הוא מהותי, כמעט קריטי לשיחה אמיתית, ובה-בעת גם בלתי-אפשרי עד תומו.

הפוסט שאני אתפנה לכתוב מחר יעסוק בנוסחת "פתרון שלוש המדינות", אבל בעיקר יעסוק (שוב) בהנחות יסוד לגבי הסכסוך. הבלוג שלי הוא בלוג פוליטי בעיקרו, אבל לרוב אני מגוון בנושאים שאני כותב עליהם, ולא כותב סידרה שחוזרת לאותו דיון בשאלות שנדונו כבר אלפי פעמים לפנינו ויידונו עוד אלפי פעמים אחרינו. אז מי שלא רווה מזה נחת – סליחה. אני מקווה שהפוסטים הללו לא גרמו לכם לפספס את הפוסט על חומות והגירה. לא חייבים לדון בו, אבל הכתיבה שלו הייתה לי מאוד חשובה.

בינתיים, יש כמה דברים טובים שכדאי לקרוא:

- דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית על יחסי דת-מדינה בישראל, באתר חדו"ש:

http://www.hiddush.org.il/Categories.aspx?id=554&aid=919

(תודה לתומר על ההפנייה)

- ניתוח התייחסות התקשורת למקרי הרצח בהם מואשם יעקב טייטל בזמן אמת:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&year=2009&month=11

(תודה ליאיר על ההפנייה)

- ברנרד אבישי על "שלום כלכלי" ועל הכלכלה הפלסטינית (באנגלית, אבל בהחלט שווה):

http://bernardavishai.blogspot.com/2009/11/palestine-economy-update.html

- שתי כתבות (גם באנגלית) דנות במשמעות האתיקה של האינטרנט למשפט שמתנהל נגד רפאל גולב, שהתחזה ליהודה שיפמן, כדי להגן על התיאוריות של אביו ביחס למגילות מדבר יהודה:

http://www.firstamendmentcenter.org/news.aspx?id=22283

http://www.nytimes.com/2009/11/08/nyregion/08about.html?_r=1

על הרקע למשפט, קראו כאן: http://amihay.wordpress.com/2009/03/08/dss/

- משה הלברטל על דו"ח גולדסטון (הפנייה של נעמה כרמי בטוויטר, בשלב הזה, אני כבר מפסיק להתנצל על האנגלית):

http://www.tnr.com/article/world/the-goldstone-illusion

תשובה לתגובה של נדב ("דרומי"), מהפוסט הקודם:

אני קצת מתקשה להבין את הטענה שלך. אתה טוען שהפלסטינאים לא באמת רוצים שתי מדינות? או שהם בכלל לא רוצים שלום? כי על פניו, זה נשמע לי טיעון מצויין בזכות ההתכנסות דווקא, 'עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים' כלשונו של וייסגלס. אם הפלסטינים לא רוצים אותי כאן, ולא משנה כמה אני נדיב, מדינה דו-לאומית נשמעת לי כמו רעיון מזעזע – אני פרקטיקלי מסיר מעלי את כל ההגנות (גדר, למשל), ומאפשר להם לשחוט אותי.

אני גם לא מקבל את שתי הדוגמאות שנתת: ההצעה של ברק הועלתה במפורש כהצעת 'סוף הסכסוך', כלומר אם ערפאת היה מקבל אותה הוא לא היה יכול להעלות תביעות מול אף מנהיג ישראלי אחר; ולגבי ההתנתקות – מי שירה קסאמים מעזה היו החמאס (כאן אפשר להעלות, כמובן, את השאלה מי מייצג את הפלסטינים; מכיוון שבשום מערכת בחירות החמאס לא קיבל יותר מ-50% מהקולות, ושאבו מאזן בתקופת שיא נמיכותו קיבל משהו כמו 70%, אני מרשה לעצמי להניח שזה הפתח).
ואחרון ודי בנושא זה – לטעמי, אמונות, ערכים ודעות זה דבר די נזיל. יכול להיות שעכשיו, כשהם עוברים כל בוקר במחסום, הרבה פלסטינאים מקללים את ישראל ורוצים להיפטר ממנה; האם כשיחיו במדינה משלהם, בלי שום חיכוך עם ישראלים, הם ישמרו את הרגש הזה? אני בספק.

ולגבי הפלסטינאים אזרחי ישראל – כאן זה תיאור מצב, לא הערכה. הם לא רוצים להיות אזרחי המדינה הפלסטינית. תראה כמה מפחידה אותם ההצעה של ליברמן להעביר אותם למדינה הפלסטינית.
ובהינתן שהם נשארים כאן, 20% – אני לא רואה איך הם משנים את אופיה של המדינה.

או במילים אחרות – אם היינו יכולים להגיע למצב של שתי מדינות, אני חושב שהיה מדובר במצב יציב למדי. הבעיה היא שאי אפשר להגיע לשם.

יש כאן כמה ויכוחים שונים, וכל אחד מהם חשוב: פרשנות של העבר, פרשנות של ההווה, והסקת מסקנות ערכיות ואסטרטגיות שנובעת מהערכת המצב הנוכחי. הם כולם מאוד חשובים בעיניי, אז אני אנסה להתייחס לכל הנקודות.

אתה טוען שהפלסטינאים לא באמת רוצים שתי מדינות? או שהם בכלל לא רוצים שלום?

הניסוח הזה של השאלה גרם לי להבין את הבעייתיות של הטענה שלי, ואני שמח על ההזדמנות להכניס בה ניואנסים.

דרך אחת לענות על השאלה הזו, קשורה לשאלה על מי אנחנו בכלל מדברים כשאנחנו אומרים "פלסטינים" (או "ישראלים"). כשאני מדבר על הפלסטינים והישראלים שלא רוצים שלום, אני מדבר על ההנהגה. ההתנהלות של ההנהגה היא בהחלט התנהלות שאינה מעוניינת בסיום. בכלל, אני כופר באפשרות שיש צד שמאוד מאוד רוצה שלום, וכל השנים האלה זה לא קורה רק בגלל הצד השני. אני גם כופר באפשרות שיש פתרון פשוט מאוד, "שכולם יודעים בסוף מה יהיה", ושזה סתם לא קורה כל-כך הרבה שנים. הדברים האלה הם לא סתם.

העם, לעומת זאת, רוצה שלום. כלומר, אם אנחנו מדברים על הפלח מבלעין או על הקבלן מנתניה, אז הם רוצים שלום. לא שמישהו מהם פציפיסט גדול, אבל כל אחד מהם בחלקה הקטנה שלו לא רוצה מלחמות, ומוכן לאיזו פשרה ולגמור עם זה כבר. אני חושב שבעניין הזה יש קונצנזוס די רחב בישראל, שמתפרס ממרצ ועד לליכוד. אני אסייג זאת: גם לפלח הפלסטיני וגם לקבלן הישראלי נמאס מהסכסוך, אבל זה לא אומר שאין בהם גזענות, ומידה של חשדנות ותחושה שהאחר הוא זר. את התחושות הלאומיות האלה אפשר לתעל די בקלות לאלימות, ולא משנה אם אנחנו מדברים על "עופרת יצוקה", אנתפאדת אל-אקצה, או פרעות תרפ"ט. דברים כאלה יכולים לקרות.

חזרה אל המנהיגים: הסיבה שהמנהיגים "לא רוצים" שלום, איננה מרוע-לב. זו תערובת של "ריאל פוליטיק," פחדנות, חשדנות, כוחנות ועוד כמה דברים כאלה. המנהיגים הפלסטינים שאינם רוצים מדינה, הם לא מאוד שונים מהמנהיגים הישראלים, שרוצים מדינה פלסטינית (בגלל האיום הקיומי של המדינה הדו-לאומית, ועל זה נסב הפוסט הקודם), אבל לא מוכנים לעשות את הצעדים כדי שזה יקרה (וכפי שיאיר ואני התווכחנו לגבי הסיבות שבעטיין המנהיגים הישראלים לא מוכנים לצעד הזה, אני מניח שאפשר להתווכח לגבי הסיבות שהמנהיגים הפלסטינים נרתעים מזה. מבחינתי זו עובדה בשטח שהם לא רוצים, אבל אני מודע לזה שרבים יראו בזה פרשנות, ולא עובדה).

[אגב, ההסבר הזה יוצר לי בעייה פילוסופית, כי אני כל כמה זמן תוהה האם זה אומר שהמנהיגים מוליכים שולל את העם ואינם מייצגים אותו באמת, או שלהיפך: הם קולטים משהו מאוד נכון ועמוק ברחשי הלב של העם, שאינם מבוטאים במלואם לעולם. אני מניח את הפלפול הזה בצד כרגע, ונשאר עם המודל שהצעתי לעיל כהסבר].

אם הפלסטינים לא רוצים אותי כאן, ולא משנה כמה אני נדיב, מדינה דו-לאומית נשמעת לי כמו רעיון מזעזע – אני פרקטיקלי מסיר מעלי את כל ההגנות (גדר, למשל), ומאפשר להם לשחוט אותי.

עכשיו שהסברתי מה העמדה שלי לגבי "רוצים-לא רוצים", עולה השאלה של ההתמודדות עם המצב. יש לנו שתי אוכלוסיות שלהערכתי יכולות לחיות בשלום זו לצד זו, אם יציבו בפניהן מצב נתון שזה מה שהן צריכות לעשות, אך שכל אחת מהן גם נתונה להשפעה של גורמים קיצוניים מסיתים בתוכה, הקוראים לבדלנות ולשינאת האחר.

אתה טוען שבזה שנסיר את הגדר והגנות אחרות, אנחנו מחלישים את עצמנו. אני טוען שאיזושהי מידה של "לא רוצים אותי כאן" תמיד תהיה (משני הצדדים), אך בה בעת, העובדה היא שאף-אחד לא הולך להיעלם ושצריך לחיות עם זה. לכן, אני מניח שהרגש של "לא רוצים אותי כאן" יהיה חלש יותר כשהוא יוצב מול הרגש של "רוצים לחיות בשקט". איזשהן פרעות כל עשר-עשרים שנה? יכול מאוד להיות, אבל אני מעדיף פרעות שנגמרות רע (כיוון שלא היו הגדרות וכו'), ואחריהן החיים חוזרים למסלול של דו-קיום לעשר שנים, מאשר פרעות שנגמרות "טוב", ואחריהן יש עוד עשר שנים של גטו והפרדה.

בנוסף, אני חושב שמדינה דו-לאומית, בתנאי שהדו-לאומיות שבה מעוגנת חוקתית, דווקא תוציא את העוקץ מאלה שרוצים לשחוט, כי יהיה קשה יותר לגייס את הטיעון הלאומי. הגורמים הקיצוניים שמסוגלים להסית את הקונצנזוס של כל אחת מהאוכלוסיות, נשענים על אשלייה שהאחר הוא זר, ושאפשר להיפטר ממנו בעזרת אלימות. אם המסגרת היא דו-לאומית [קרי: מדינה שיש בה שני לאומים, שכל אחד מהם נשמר ומוגן על-ידי המדינה, והמדינה איננה כלי נושא-ערכים, אלא אמצעי טכני שמסדיר את פינוי הזבל וסלילת הכבישים], אז הגורמים שמעוניינים להפיץ שינאה יתקשו לגייס אנשים לצד שלהם, כאשר המסגרת מבהירה שהיא איננה נוטה לצד זה או אחר. גורמים טרוריסטיים יטופלו כפי שצרך לטפל בכל מי שמפריע לסדר הציבורי ומסכן חיי-אדם, ובעיקר חיי חפים מפשע. מעשית, אכן יהיו פיגועים פה ושם, אבל הם לא יהוו איום קיומי.

אני יודע שכל זה נשמע אוטופי, ואני לא אומר שזו פרוגרמה שיכולה להתרחש מחר. אני אומר שאם זו הייתה העמדה העקבית של ממשלת ישראל, אז הסכסוך היה על אש נמוכה בהרבה, וזכויות-אדם היו נפגעות הרבה פחות.

אני גם לא מקבל את שתי הדוגמאות שנתת: ההצעה של ברק הועלתה במפורש כהצעת 'סוף הסכסוך', כלומר אם ערפאת היה מקבל אותה הוא לא היה יכול להעלות תביעות מול אף מנהיג ישראלי אחר; ולגבי ההתנתקות – מי שירה קסאמים מעזה היו החמאס (כאן אפשר להעלות, כמובן, את השאלה מי מייצג את הפלסטינים; מכיוון שבשום מערכת בחירות החמאס לא קיבל יותר מ-50% מהקולות, ושאבו מאזן בתקופת שיא נמיכותו קיבל משהו כמו 70%, אני מרשה לעצמי להניח שזה הפתח).
ואחרון ודי בנושא זה – לטעמי, אמונות, ערכים ודעות זה דבר די נזיל. יכול להיות שעכשיו, כשהם עוברים כל בוקר במחסום, הרבה פלסטינאים מקללים את ישראל ורוצים להיפטר ממנה; האם כשיחיו במדינה משלהם, בלי שום חיכוך עם ישראלים, הם ישמרו את הרגש הזה? אני בספק.

ההצעה של ברק הייתה "הצעת סוף הסכסוך", אבל ערפאת לא נתן הצעה נגדית. יש עשרים דרכים שהוא יכול היה להשיב על ההצעה הזו מבלי להתחייב אליה (בגלל כל הקשיים שהי בה עבורו), מבלי לפנות לאלימות. הפנייה לאלימות הייתה בפירוש סימן של חזרת שלטון הליכוד, ואני לא חושב שהוא לא ידע את זה.

אני אמרתי בעצמי שהקסאמים הם דוגמה בעייתית בגלל חמאס/פתח, אבל אפילו חמאס, לפי האידיאולוגיה שלו, היה אמור לרצות שישראל תפנה התנחלויות בגדה. לחדש את האלימות אח"כ, או לנסות להשתלט על הגדה, זו לא בעייה. השאלה היא למה מראש ליצור מצב שבו יהיה קשה לישראל לפנות יישובים נוספים / לבצע נסיגות נוספות (כלומר, שאלה רטורית. בעיניי זו הוכחה, אבל כאמור אני מקבל שכל מה שאני אומר כאן הוא פרשנות, ואתה לא חייב לקבל. אני רק רוצה לוודא שאני מובן).

אני מסכים שאמונות הן נושא נזיל, ובפוסט שאין סיכוי שאני אוכל למצוא עכשיו היה דיון פעם, שבו טענתי שהסכסוך הוא לא דתי בכלל, כי הדת תלך לאן שהפוליטיקה תוביל אותה. מצד שני, בדיוק בשל כך, לא הייתי מצפה שהפסקת החיכוך עם הישראלי הכובש תעלים את הרגש הזה. האיראנים עורכים עצרות של רבבות בני-אדם הקוראים קריאות נגד ישראל, לא בגלל הכיבוש, ולא מפני שאכפת להם מהפלסטינים. זה אוייב מדומיין, עמנואל גולדשטיין כזה שההנהגה שלהם מטפחת. אם וכאשר הממשלה הפלסטינית תזדקק לעמנואל גולדשטיין, אני בטוח שזו תהיה ישראל (ואני בטוח שגם כשתי מדינות שכנות, יהיו אלף ואחת סיבות לחיכוכים: זכות השיבה, זכות השאיבה, אוויר, מים, סחורות וכו').

ולגבי הפלסטינאים אזרחי ישראל – כאן זה תיאור מצב, לא הערכה. הם לא רוצים להיות אזרחי המדינה הפלסטינית. תראה כמה מפחידה אותם ההצעה של ליברמן להעביר אותם למדינה הפלסטינית.
ובהינתן שהם נשארים כאן, 20% – אני לא רואה איך הם משנים את אופיה של המדינה.

הם לא רוצים להיות אזרחי המדינה הפלסטינית ≠ הם רוצים להיות אזרחי מדינה יהודית.

אני אכן חושב שהם לא רוצים לא את זה ולא את זה.

שאלת ה-20% היא שאלה ערכית, מהותית ופוליטית גם יחד. אני טוען, בניגוד לרוב הישראלים, שדמוקרטיה איננה רק שאלת המאבק על השליטה בפרלמנט ובממשלה.

כי מה האמירה הזאת אומרת בעצם? בתכל'ס, רוב הישראלים לא היו רוצים לראות ראש-ממשלה ערבי, והיו פוחדים פחד מוות אם השב"כ וצה"ל היו נתונים למרותו של אזרח ערבי ישראלי. אבל לחוקק חוק שאוסר על ערבי להיות ראש-ממשלה, לא נשמע טוב. אין דאגה – יש להם 20%! אז אנחנו יכולים להיות בטוחים שאף-פעם לא ייבחר ראש-ממשלה ערבי, ולא צריכים להצהיר על זה שלא היינו רוצים שזה יקרה. אני טוען, שזו לא דרך לנהל דמוקרטיה. לא רוצים ראש-ממשלה ערבי? אז שיחוקקו חוק שאוסר על ערבי להיות ראש-ממשלה, ושיחיו עם ההשלכות.

בשוויץ יש שבעה או שמונה אחוז איטלקים, ואי-אפשר ללכת שלושים מטר בשוויץ בלי להיתקל באיטלקית. בישראל יש עשרים אחוז ערבים, וזה נראה לנו בסדר גמור שהם תופסים הרבה פחות מזה במרחב הציבורי, המשפטי והחזותי שלנו – כי ככה זה הסתדר בצורה דמוקרטית.

במילים אחרות, ולסיכום הנקודה: כשאתה אומר "אני לא רואה איך הם משנים את אופיה של המדינה", אתה מדבר על כוח פוליטי. אני טוען שעשרים אחוז משפיעים על אופייה של המדינה אינהרנטית, פשוט כי הם שם. ואפשר לשחק משחקי כוח, פוליטיקה, דמוקרטיה ואליטה, כדי להדיר אותם, אבל גם המשחק הזה הופך לחלק מהאופי של המדינה.

או במילים אחרות – אם היינו יכולים להגיע למצב של שתי מדינות, אני חושב שהיה מדובר במצב יציב למדי. הבעיה היא שאי אפשר להגיע לשם.

נכון. וזה נכון גם לגבי מצב של מדינה דו-לאומית. הויכוח הוא על הסיבה שאי-אפשר להגיע לשם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

יאיר כתב פוסט מעניין מאוד שבו הוא ניתח את הראיון הנרחב של דן מרידור ב"הארץ" בשבוע שעבר (או שבועיים?). הדיאלוג עם יאיר מאוד מפרה עבורי. הוא, למשל, הראשון שאמר לי שבעצם כבר היום אנחנו חיים במדינה דו-לאומית ("אנחנו" כקהילה מדומיינת, כל אחד מה"אנחנו" הממשי לא חי בישראל). כשקראתי אותו אומר את זה בפעם הראשונה מאוד התרגזתי, כי אני מייחס חשיבות מאוד גדולה למשמעות התיאורית של מילים, כידוע, וחששתי שהוא יטה את הדיון לזה שאנשים יחשבו שכשאני מדבר על מדינה דו-לאומית אני מדבר על המצב הנוכחי. בהמשך, הבנתי את הנסיון שגלום באמירה הזו, בעיקר בזה שזה מאפשר להדגיש שמה שאני מדבר עליו / אנחנו מדברים עליו, איננו כה רדיקלי כמו שהוא נשמע, אלא מאפשר התאמת המציאות הקיימת לערכים רצויים. אני שמח על ההזדמנות הזאת לעוד דיון בנושא המדינה הדו-לאומית.

הערה על הברירה של דן מרידור ב"רודזיה"

אני חושב על שתי סיבות רטוריות לבחירה ב"רודזיה" כאיום שמונח לפתחה של ישראל. ראשית, "דרום-אפריקה" נורא מפחיד ישראלים. כשאומרים דרום-אפריקה, או אפרטהייד, מיד כולם נכנסים למגננה. אמרת רודזיה, אז קודם כל צריך ללכת למצוא אותה על המפה או בויקיפדיה. תגובת האנטי האוטומטית עדיין אינה נמצאת במאגר הישראלי, פשוט משום שההתנייה נוצרה על-בסיס דרא"פ ולא רודזיה.

וזה מוביל אותי לסיבה השנייה: כשאנשים יילכו לחפש את רודזיה על מפה או בויקיפדיה, הם יגלו שהיא כבר לא קיימת. היום קוראים לה זמביה וזימבאבווה. כך שרודזיה מסמלת עוד יותר טוב את הסיכון שבמדינה דו-לאומית, סיכון שלא רוצים לדבר עליו.

הערה על הכותרת

אני לא יודע אם יאיר השתמש בכינוי "ישרא-טין" ככינוי ריאלי, או באירוניה עצמית. אני לא מסוגל לחשוב על השם הזה, הוא מעורר בי צמרמורת. ראשית, הוא מעיד על ניתוק מוחלט משורשים ומתרבות, הן מאלה הגלומים בשם "ישראל" והן מאלה הגלומים בשם "פלסטין". שנית, הוא משקף תפיסה מאוד לא נכונה של המדינה הדו-לאומית, כאילו יווצר ממנו לאום חדש, ישראטיני. המדינה הדו-לאומית, כשמה כן היא. מאותה סיבה, אני מתנגד גם לאלה המדברים על "פתרון המדינה האחת". השם שלה יצטרך להיות מורכב, משהו כמו "הרפובליקה הישראלית-פלסטינית", ואולי בעתיד רחוק יותר, אפשר יהיה לדבר על שם אחד, או שהשם הארוך יהפוך לראשי-תיבות חביבים, אבל לא בשום שלב קרוב.

הבעייה האסטרטגית

הנקודה החשובה ביותר בפוסט של יאיר היא השאלה שהוא מציב בפני אלה התומכים בפתרון שתי המדינות מפני בעתת אפשרות המדינה הדו-לאומית:

ואם בהעדר חלוקה יש סיכוי סביר מאד לדמוקרטיה דו לאומית עם שוויון בין האוכלוסיות, ברור לחלוטין שכל הקווים האדומים האלה שווים כקליפת השום. מדינה דו לאומית תחוקק (במוקדם או במאוחר) חוק שבות פלסטיני. מדינה דו-לאומית תעשה לאתוס הציוני ההיסטורי כביסה בתשעים מעלות, תגהץ ותתלה לייבוש. מדינה כזאת תחלק מחדש את הקרקע, ואולי גם תפנה התנחלויות שיושבות על שטח פרטי פלסטיני. וכהנה וכהנה.

אני רוצה להגיד את זה בצורה הכי קיצונית שאפשר. אם חלוקה היא עניין אפשרי (וצריך להדגיש שאני כופר בכך) ואם האינטרס העליון הוא לשמור על מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, אז כל הדברים האחרים משניים .כולל גוש עציון. כולל הר הבית. וכולל אפילו ה"אתוס ההיסטורי הציוני". נכון, הסדר לקליטת מיליון פלסטינים בתחומי הקו הירוק ישנה את אופי המדינה. אבל קליטה של חמישים אלף איש – לא. וגם הכללת הנכבה בתכנית הלימוד לא תשנה הרבה, וגם אפילו לא יום זיכרון לאומי לנכבה. דהיינו: מנהיג שבאמת סבור שהברירה היא בין חלוקת הארץ לדומקרטיה דו לאומית, צריך להכין את הציבור הישראלי לטיפול שורש. ואני לא רואה את מרידור, אולמרט, לבני, וודאי לא נתניהו, הולכים לכיוון הזה.

במבט ראשון, זו נקודה מצויינת. אם הרעיון של מדינה דו-לאומית כל-כך מפחיד, אז למה לא לחתוך מהר, לסיים את המשא-ומתן, אפילו במחיר חזרה מלאה לגבולות 1967 ועוד כמה דברים.

אבל במחשבה שנייה, השאלה הזו מתעלמת משני גורמים מרכזיים: ראשית, מימד הזמן בסכסוך, עליו דנתי בכמה פוסטים לאחרונה (קישורים בסוף). אם פתרון חלוקת הארץ באמת היה מסיים את הסכסוך, אפשר היה לוותר קצת יותר כדי להגיע אליו וגמרנו. אבל כפי שיאיר יודע, גם דן מרידור, אולמרט, לבני ונתניהו יודעים, שזה לא יהיה "קץ הסכסוך וסיום התביעות". במצב כזה, פתרון שתי המדינות אמנם נתפס בעיניהם כפתרון טוב למניעת מדינה דו-לאומית, אבל הוא עדיין עוד שלב בתוך הסכסוך, ולכן הוא יכול להיעשות רק באופן כזה שימצב את ישראל בעמדה טובה יותר לסיבוב הבא של הסכסוך לאחר חלוקת הארץ. זה בדיוק מה שמרידור מתכוון כשהוא אומר "הליכה מעבר למה שאני מציע היא הימור בטחוני ושבירת האתוס הציוני ההיסטורי". לכן הויכוחים על הבקעה כן או לא, אריאל כן או לא, כל-כך חשובים בעיני האנשים האלה.

הגורם השני, כמובן, הוא הרצון של הפלסטינים. האם הסכמה של ישראל לכל הדברים שיאיר מנה אכן תבטיח שהצד השני יסכים לחתום על הסכם שלום עם ישראל? לעולם לא נדע, כי כנראה שלא יהיה מנהיג ישראלי שיציע את הדברים הללו. אך כמה מהלכים של הפלסטינים בשנים האחרונות עשויים לרמז שהם אינם מעוניינים במדינת פשרה, גם אם לנו כישראלים קשה להבין את העמדה הזו.

ההסבר

ההסבר שיאיר מציע הוא הסבר פסיכולוגי על אופיו של הפוליטיקאי (והאדם):

העוצמה הישראלית הנוכחית מאפילה על חולשתה המבנית, מהעובדה שהאיום עדיין אבסטרקטי, ומכך שכדי להגיע להסדר של חלוקה ,מחיר העימות הפנימי הוא גדול מאד, ולעומת זאת הרווח המיידי אינו ברור. פוליטיקאים, חכמים ונבונים ככל שיהיו, לא יזמו עימות פנימי בהעדר מפת דרכים ברורה ודיבידנד מוחשי, גם אם העדר עימות יביא (כמעט בודאות) לתוצאות גרועות מכך.

זה הסבר מעניין. אין לי משהו לטעון נגדו, כלומר כדי להפריך אותו, אך אני מתקשה לקבל אותו בשל ההקשר של הפוסט. כאמור, זה הסבר שנובע מתוך הנחה שאם ישראל תקבל את כל התביעות הנוכחיות של הפלסטינים (מוטאטיס מוטנדי או לא), אז הפלסטינים ימהרו לחתום הסכם שלום, וכן שלאחר החתימה הסכסוך יסתיים. היות ושתי ההנחות הללו אינן מקובלות עליי, אני חושב שיש עוד משתנים להסתייגות של הפוליטיקאים לפנות להסדר שכזה, ואת המימד הזה ההסבר אינו מביא בחשבון.

לקריאה נוספת: לצביונה של מדינה דו-לאומית; מדינה אחת או מדינה וחצי; על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון? ; ניהול סכסוך והנצחת סכסוך; עוד על מימד  הזמן בסכסוך

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

המאבק בין האתי לאסתטי בא לידי ביטוי בצורך שלי לנכש קישורים לא רלוונטיים כנגד הרצון שלי להעמיס עוד הקשרים וסמלים שיחד ייצרו מטאפורה אסוציאטיבית בעלת נופך פואטי ובלתי-ניתנת לפענוח. כך נשזרים יחד התאריך שבו אני כותב – יום השנה לרצח רבין – עם הציון הקרב של 20 שנה לנפילת חומת ברלין, עם חומת ההפרדה הפלסטינית. מאמר שקראתי, קישר בין חומת ההפרדה לכותל המערבי, לקריסת מגדלי התאומים ולשואה. כך, הרכבות של הפוסט הקודם, שמעל הכל היו אסוציאציה בין הרכבת של פוסט השנה לרצח הקודם לבין רצח (ג'ון לנון), מתקשרות יחד גם למאמר הזה. זהו הסבך הסימבולי, שאני נוטש ומחניק, במאמץ לעבור מהסוריאליסטי חזרה אל הפוליטי.

פוסט נוסף על הספר של אריאלי וספרד יתפרסם מתישהו השבוע, אבל בינתיים קראתי, כאמור, מאמר מאוד מעניין של פיטר האטצ'ינגס, שדן בחומת ההפרדה בהקשר סימבולי ופוליטי ממשי. נקודת המוצא שלו היא עבודה שהוא ראה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שבה נעשה קישור בין חומת ברלין, חומת ההפרדה (המכונה אצלו "החומה הפלסטינית"), והידוק הגבול בין ארה"ב למקסיקו (עם דמיון ארכיטקטוני לחומת ההפרדה בגדה). את העבודה המדוברת ניתן לראות בקישור הזה (הקטע הרלוונטי מופיע בעמ' 6).

המאמר של האטצ'ינגס מרתק בעיניי, כיוון שגם אני תוהה לא מעט על השינוי שהחומה עברה, מסמל לבעייה (המלחמה הקרה), לסמל של פתרון (הפרדה). האטצ'ינגס עורך השוואה בעלת רגישות יתר לפרטים, כולל המשמעות הכלכלית של שתי החומות (למרות שאף-אחת מהן לא הוצהרה ככלכלית בעיקרה מלכתחילה), הקשר (הלשוני, מטאפורי, ופוליטי) בין מסך הברזל הקומוניסטי וקיר הברזל הז'בוטינסקאי ועוד.

את ההקבלה בין חומת ההפרדה לגבול האמריקאי-מקסיקני הוא מחזק בעזרת חומה נוספת: החומה הסינית, עליה הוא מדבר בעזרת סיפור של פרנץ קפקא דווקא. עומס ההקשרים והמקבילות, כאמור, עשוי ליצור תחושה של לשון אסוציאטיבית-מטאפורית, אבל לא הייתי מזכיר את כל היסודות האלה, אלמלא הייתי חש שלמרות הכל, האטצ'ינגס מצליח שיראו אצלו את העצים, ולא רק את היער.

היחס של חומה לזכרון ותפקודה כמונומנט של זכרון, מקשר אותו מיידית לכותל המערבי, ביתר שאת באנגלית בה המילה Wall משמשת גם למה שדוברי עברית מכנים "כותל" ומה שרוב דוברי-העברית מכנים "גדר ההפרדה". אבל מיד לאחר ההקבלה, האטצ'ינגס מסייג אותה ואומר:

עם זאת, למרות העניין שעשוי להיות בהקבלה הזו, יש הבחנה משמעותית שעלינו לעשות. בעוד מגדל החופש [=המבנה שזיסקינד הציע באתר מגדלי התאומים – א"ע] והמוזיאון היהודי [בברלין – עוד פרוייקט של זיסקינד – א"ע] הם מבני זכרון, החומה הפלסטינית היא מבנה פרוגנוזי: היא מייצרת את אותו אובדן עצמו שאותו היא מייצגת בצורה מונומנטלית. בזה, היא דומה יותר לחומת ברלין, אף כי זו שימשה רק את האכיפה של גבול קיים כנגד האזרחים של אותה מדינה, בה-בעת שהיא שימשה כביטוי לזהותה של המדינה ולריבונותה. החומה היא גם אנטי-זכרון במובן שהיא נוטלת חלק במחיקה נרחבת יותר של האלימות כנגד אנשים שאינם נושא הזכרון מחוץ לקהילה המיידית שלהם (עמ' 139 – 140).

ההקבלה השנייה של החומה, כאמור, הוא לגבול בין ארה"ב למקסיקו. כאן, ארבע החומות (הסינית, ברלין, ההפרדה, גבול מקסיקו) נשזרות יחד לתפקיד אחד, והוא מניעת הגירה (בעיקר – זליגה של הגירה), על השלכותיה הכלכליות והחברתיות. בשבוע האחרון הדיון של יחס ישראל להגירה התחמם מאוד, אך כמעט לא עלה בו ההקשר הפלסטיני. ההתעלמות בין הקו הישר שעובר בין שאלת העובדים הזרים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הופכת את הדיון בשתי הסוגיות, אבל בעיקר בשאלת העובדים הזרים, לקשה ביותר. הערתי על כך בקצרה פעם ביחס לפליטי דארפור. המאמר של האטצ'ינגס מחדד את הדברים עוד יותר, כאשר אני מביא בחשבון שהעובדים הזרים מלכתחילה הובאו כפתרון להדרת הפלסטינים משוק העבודה הישראלי, עם הסגרים המתמשכים שהחלו ב-1991 (ונדגיש – ב-1991); אני ממשיך בזה שהשיקול הדמוגרפי מהווה גורם מכריע עבור רבים בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומקביל זאת לשאלת העובדים הזרים, שאינם יכולים להתערות באתוס הישראלי, כפי שהם יכולים להתערות באתוס של מדינות מערביות אחרות (את ההנגדה לארה"ב ערכתי בפוסט מוקדם ביותר).

כנגד התיאורים של מחלות, נישואי תערובת וכולי, התקשורת הישראלית מתקוממת. אך עם התערות של יותר ויותר זרים, כך יתערער הבסיס הדמוגרפי למדינה יהודית דמוקרטית, והאתגר שיעמוד בפני השלטון והבטחון יהיה לייצר, אם לא יווצר מאליו, איום קיומי שהאוכלוסייה הזו מייצגת עבור זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כאשר הדברים מנוסחים בצורה של איום ולא בצורה של מחלות או הסתגרות אתנית, התקשורת הרי מוכנה לקבל ואף מחבקת את השיח של השלטון וכוחות הבטחון. לקראת סוף מאמרו, האטצ'ינגס מביא ציטוט של אגמבן (שאפשר למצוא כאן, אם כי אני לא בטוח אם מדובר בלינק עם גישה מוגבלת או לא). הוא יאה גם לחתימת הפוסט הזה:

בעוד שכוח מטיל-משמעת מבודד ותוחם טריטוריות, אמצעי בטחון מובילים לפתיחות ולגלובליזציה; בעוד החוק רוצה למנוע ולווסת, הבטחון מתערב בתהליכים מתמשכים על-מנת לכוון אותם. בקצרה, משמעת מבקשת לייצר סדר, בטחון מבקש לווסת אי-סדר.

- Agamben, Giorgio. "On security and terror". Frankfurter Allgemeine Zeitung (trans: Soenke Zehle). September 20, 2001.

- Hutchings, Peter J. "Mural Sovereignty: From the Twin Towers to the Twin Walls." Law and Critique 20,2 (2009): 133-146.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

בדיוק לפני שנה כתבתי רשימה רגשנית על בחירתו של אובמה, ויום השנה לרצח רבין. הערב מגיעים לתיבה שלי דיווחים על הדמוקרטים הניגפים בבחירות האזוריות השונות. בינתיים בוירג'יניה ובניו ג'רזי, ועוד קדנציה לראש העיר בלומברג. אולי זה סימן שמאוכזבים ממנו.

אמש שימשתי מגיב להרצאה על המושג משיחיות ביהדות הקדומה, ופתחתי בהערה על התאריך: השני בנובמבר, הצהרת בלפור, שנדמָה לכורש מודרני, ולכן גם למשיח. בפעם היחידה שהמילה "משיח" מופיעה בספר ישעיה, היא נאמרת על כורש. וזה מעלה מחשבה שדמות המשיח הנוצרית כל-כך ששבה וחוזרת בישעיה (בשניהם), לא בכדי לא נקראה משיח.

קשה לי להעריך את התפקוד שלי בהרצאות, בפאנלים ובדיונים אקדמיים. ניסיתי להיות כן ונינוח, אבל בתחילת דבריי, היד שלי רעדה. אני נרתע מטיפולוגיות, וקשה לי לדעת אם זה קשור לאופי שלי באופן אישי, לסגנון אקדמאי שונה בישראל ובארה"ב, ואולי אפילו להבדל בין האופן שיהודים חושבים על הדת שלהם לאופן שבו נוצרים עושים זאת. בסופו של דבר, אין לי דרך לדעת אם אנשים חשבו שאמרתי דברים מרשימים, חדשים, מעניינים, או נדושים, חסרי-השראה, כפרניים.

א-פרופו הפוסט שפרסמתי שנה שעברה: מישהו פנה אליי אתמול (בסמינר על המשיחיות, לא חשוב מי), וכשהציגו אותי בפניו, הוא מיד אמר: "כן, אני זוכר. כיף חאלכּ?" אני לא יודע אם הוא חשב שאני ערבי, או שהוא ניסה להפגין את ידיעותיו והתבלבל בין עברית לערבית.

אח"כ במהדורת "היום בחדשות" (3 בנובמבר) צחי הנגבי אמר לעמיר בר-שלום משהו מזלזל על המצרים. אני לא זוכר בדיוק מה הייתה הנקודה שלו, אבל הדרך שבה הוא הפגין את הזלזול זה שהוא אמר "לא למצרִים, לא לארמנים, ולא לאוזבקיסטנים". אז יש לי חדשות לצחי הנגבי. הוא בוודאי לא יודע את זה ממקום מושבו בוועדת החוץ והבטחון בירושלים, אבל פה בניו-ג'רזי, שבדיוק בחרה במושל רפובליקאי חדש, אוזבקיסטן זה מצחיק בערך כמו להגיד ישראל. הם לא ממש יודעים את ההבדל.

כנראה שאבלות ורגשנות נפגשים בנקודה של פיזור מחשבות וזרם אסוציאציות שאני לא מצליח להפסיק כי הדבר הבא שבא לי לראש זה שבשיר של דני רובס על ג'ון לנון והרכבות הוא מדבר על הסרט התיעודי Imagine, ומתאר איך סינתיה סיפרה שהיא לא הצליחה לעלות על רכבת להודו. זו טעות שגם אני טעיתי בהבנת הסיפור של סינתיה שנים רבות, ואולי בכלל באשמת רובס עצמו. בכל מקרה, מתישהו הבנתי שזה לא הגיוני שהביטלס עלו על רכבת להודו מלונדון. הרכבת הייתה לבנגור, שלאוזניים מסויימות עשויה להישמע יעד בהודו, ואולי אפילו יש בנגור בהודו, מה אני יודע. אבל הפגישה הראשונה של הביטלס עם המהרישי הייתה בבנגור שבויילס, ואליה באמת אפשר להגיע מלונדון ברכבת. אם לא נוסעים בשעות השיא כרטיס לכיוון אחד יעלה 73 ליש"ט, ובשעות שיא 118 ליש"ט. יש רכבת הבוקר שיוצאת ב- 9:10 ומגיעה ב-12:16. להרפתקנים בלבד.