תגובות

            

הרשימות שלי משתנות על-פי מצב רוחי. ברובן אני משתדל להציג מאמר בקול שקול ומלומד בנושא המעסיק אותי. לעתים אכתוב כמו בעל טור בעיתון. לעתים, מתוך כעס או התרגשות אני הופך לדמגוג, ואז הרשימה הופכת לאדם הנושא נואם בכיכר העיר. לעתים אני כותב דבר-מה אישי, ואז הרשימה נאמרת בשקט, כמו שיר הנכתב למגירה.

 

אני מתייחס באופן שונה לחלוטין לתגובות. אינני מצפה אף-פעם שהדינמיקה בתגובות תתאים עצמה לאווירה של המאמר. אני רואה בתגובות מקום בו משחררים את העניבה ומדברים בחופשיות "שיחת סלון". פירוש הדבר שבין אם כתבתי מאמר מלומד, נאום כועס או סיפור אישי, אני מוכן לכך שהתגובות יהיו בסגנון הפוך לחלוטין. הן יכולות להיות מבודחות, הן יכולות להתלהט לויכוח, הן יכולות לגלוש לנושא שהרשימה עצמה מעולם לא עסקה בה.

 

פעם היה לי חשוב להגיב (כמעט) לכל תגובה. גם כדי לכבד את האנשים שטרחו לקרוא ולהגיב, וגם כדי שלא תתפרש שתיקתי באופן שאיננו נכון. למשל, שלא יחשבו שאני מגיב רק למבקרים או רק למחמיאים; שלא יחשבו שאין לי תשובה הולמת לקושייה שהועלתה; שלא יחשבו שנעלבתי. עם הזמן הבנתי שאנשים מנצלים את הנטייה הזו שלי כדי לגרור אותי בבוץ ולהשחית את זמני במחזור טענות וויכוחים שכבר הובהרו בדיונים קודמים.

 

חשוב לי להביע הכרת-תודה לקוראים שטרחו לקרוא, להרהר ולהעיר, בין אם דברי ביקורת, תוספת או שבחים. השקעת הזמן הזו בדברים שלי איננה מתקבלת כמובן מאליו. חשוב לי להגיב כשאני חושב שהמגיב לא הבין נכון את טענתי. חשוב לי להיות מובן, להבהיר או לשפר ניסוחים שלי. כאשר אני מתרשם שהמגיב הבין את טענתי, אך איננו מסכים עימה, אינני חש מחוייבות להגיב. הרי אם כך המצב, אפשר לחזור על אותן טענות כל החיים. אני מעדיף להשקיע זמן ברשימה חדשה, מאשר בהתכתשות אינסופית בין ערכים נוגדים.

 

בשל כך גם אינני רואה מחוייבות להשיב לשאלות שהשואל לא הבהיר את עמדתו, ויש מקום לחשוד שהוא מנסה להטמין לי פח, או שהשאלה היא מקדימה כדי להלום בי. מי שמעוניין בדיון ענייני ובתשובתי הכנה, יתכבד ויבהיר מה בדיוק הפריע לו בדברים שלי, ומה האנטיתזה שהוא מציב כנגד הדברים שלי, במקום להסתתר מאחורי שאלות הבהרה טמירות.

 

אינני רואה עצמי אחראי לתוכן התגובות, סגנונן או רמתן. המערכת מאפשרת לי לערוך את התגובות, ואם מישהו מבקש, אין לי בעייה לשנות שגיאת הקלדה זו או אחרת. ייתכן שחוקית אני נחשב אחראי לתגובות, אינני יודע. כמובן שאם אחוייב להסיר תגובה כלשהי מבחינה משפטית, אעשה זאת מיד. עד אז, אני חושב שאנשים אחראים לתגובותיהם.

 

בלוג, כזכור, הוא קיצור של הביטוי web log. זהו יומן-רשת. "דברים בבלוגו" הוא היומן שלי. אני מארח בברכה דיונים על קטעי-יומן אלה, אך אינני רואה עצמי מחוייב לשמור ולתעד דיונים אלה. כדי להשאיר במרכז את היומן שלי (ולא את התגובות), הדיונים בתחתית כל פוסט יימחקו זמן מה לאחר שגוועו (נניח, לאחר כשנה – אך ללא התחייבות). מי שחשוב לו לשמור את התגובות שלו לצרכים עתידיים מתבקש לדאוג לכך לעצמו.

חומר למחשבה: נעמה כרמי; אייל ניב; אני (בתקופת הקפה).

 

מדיניות הגירושים: עקב בקשות, אני מבהיר במפורש מה העמדה שלי לגבי אנשים שהתבקשו שלא להגיב, חופש הביטוי וכולי. לעתים מתברר שמגיב מעוניין ללעוג או להסיט את הדיון במקום לבוא בדין ודברים ממשי. לעתים אני מרגיש שאין לי מה לתרום לאותו מגיב, ושהוא איננו תורם לי. במקרים כאלה, אני אבקש ממגיב שלא להגיב בבלוג יותר. לרוב, יהיה זה לאחר כמה חילופי דברים, ותוך שאני מסמן שנמאס לי עוד לפני הבקשה, אבל אינני תמחייב לנוהל כזה. כבעל-הבלוג אני שומר לי את זכות השרירותיות.

ודאי שאין בזה פגיעה בחופש הביטוי. איש איננו מונע מהמגיב לכתוב את דיעותיו בבלוג שלו, או אפילו לכתוב פוסט תגובה בבלוג שלו. אני בסה”כ מבקש שלא ימשיך להגיב בבלוג שלי.

אני גם אינני אומר להפסיק לקרוא, ועד כה גם לא מחקתי תגובות של אנשים שהתבקשו להפסיק להגיב ובכל זאת הגיבו. כך שאין פה באמת “גירוש” מהבלוג. אני בסך-הכל מודיע שלי הדיאלוג כבר איננו נעים, ומבקש שיכבדו את בקשתי. ההחלטה אם לכבד, תלויה בנמען, כמו תמיד.