הזכות לחיים, או: ויתור על זכויות

בשנות התשעים היה נדמה שגל של חקיקה ליברלית שוטף את העולם המערבי, אשר העלה תדיר לסדר היום דילמות מוסריות וערכיות. הנושאין הבולטים היו: לגליזציה של סמים, הכרה בנישואים חד-מיניים, הסדרת הפלות והסדרת המתות-חסד.

כריכת נושאים אלה יחד אכן שיקפו שיח ליברלי ואינדיבידואליסטי של זכויות, והיה נדמה בעיניי שמרגע שעלתה השאלה, מדובר בעניין של זמן עד שהאיסור ייפרץ, והאישור יינתן במדינה אחר מדינה. תפיסה זו נבעה בין היתר מתפיסה שגויה הרואה את ההיסטוריה כהתפתחות לינארית, וגם מחוסר-הבחנה בכך שלמרות שמצד התומכים השיח הוא מאוד זהה ונשען על אותן הנחות-יסוד, הרי שבעצם מדובר בנושאים שונים ורחוקים זה מזה. בנוסף, מעניין להבחין שלמרות שעמדות דתיות-שמרניות הן לכאורה אחידות בהתנגדותן לנושאים אלה, קשה להקביל את האיסור המפורש לגבי יחסים חד-מיניים או סיום חיים וולנטרי לאיסור על סמים, שהוא לרוב הקשה מאוחרת שאיננה מעוגנת בכתובים מפורשים.

שאלת המתת-החסד היא מופת של המפגש הטראגי בין השיח הליברלי הנשגב ומעורר-ההשראה לבין השיח הקפיטליסטי הצרכני, המפגש בין מושגי הזכויות והחירות לבין אלו שמבקשים להמיר זכויות אלה בשווה-ערך כספי ובנותני-שירות שיכולים להקל את עולו של הציבור מן החופש שניתן לו. הסתירה הזו הומחשה היטב ובצורה משעשעת בבלוג "יאיר לפיד קומיקס" שיצר מפגש דמיוני בין לפיד לישעיהו ליבוביץ (על יסוד מאמרו של ליבוביץ "על המתת חסד", שניתן למצוא כאן).

ליבוביץ מעיר יפה ששאלת המתת-חסד מערערת את יסוד הקיום המשותף, כלומר מפרה את האמנה החברתית, וכי "יסוד קיומנו זה הוא דבר עדין מאוד, ואסור לגעת בו". זהו ניסוח יפהפה של משמעות קיומו של טאבו, כל טאבו שהוא, בכל חברה שהיא. בהערת אגב אומר שהדיעה הזו של ליבוביץ הולמת יפה את היותו רמב"מיסט, שהרי הרמב"ם במסגרת טיעוניו בעד שלילת התארים טען שכל עוד יש דמיון, הכמות והאיכות אינן משפיעות על המהות:

ודע כי כל שני דברים שהם תחת מין אחד ר"ל שתהיה מהות שניהם אחת אלא שהם מתחלפים בגודל ובקטנות, או בחוזק ובחולשה או כיוצא בזה, הנה שניהם מתדמים בהכרח ואף על פי שהם מתחלפים זה המין מן החלוף, והמשל בו כי גרגיר החרדל וגלגל הכוכבים הקיימים מתדמים ברחקים השלשה, ואף על פי שזה בתכלית הגודל וזה בתכלית הקטנות, ענין מציאות הרחקים בהם אחד (מו"נ א, נו)

ליבוביץ גם מזכיר שהרעיון של חיים שאינם כדאיים לחיות הומשג באידיאולוגיה הנאצית כ- lebensunwert, ומוסיף "היטלר הוא שקבע שיש 'חיים שאינם כדאיים', והוציא להורג 70 אלף חולי נפש או חולים ובעלי-מומים חשוכי-מרפא". את הבלוג הזה פתחתי, אני מזכיר מעת לעת, ביום השואה, בפוסט על יום השואה, שבו הרהרתי בדיוק בשאלת החיים שאינם ראויים לחיותם, וטענתי שכך אני חושב, לעתים. בבחירה זו מקופלת אמירה שתלווה עוד סוגיות נוספות בבלוג: העובדה שהנאצים גם עשו משהו איננה יכולה להיות טיעון נגד – וממילא גם לא טיעון בעד, ודברים אלה יפים גם כאן, וגם לכינוי-הגנאי הידוע שהדביק ליבוביץ לחיילים המשרתים את הכיבוש.

שתי שאלות מהותיות נשארות עמי לאחר טיעוניו הניצחים של ליבוביץ: ראשית, האמנם אני מקבל את הטיעון המיימוני שהמהות איננה מתחלפת ללא הבדל בנסיבות? זהו טיעון שנראה לי שאני מוכרח לדחות מבחינה אונטולוגית ואתית כאחד. כשם שאינני דוחה – בניגוד לליבוביץ! – את הדיעה שאני חולק תכונות מסויימות המופיעות גם במשוקץ או במאוס ביותר, כך אינני יכול לקבל את הדיעה שנקודות הממשק בין המעשה המאוס ביותר – רצח – די להן כדי לשלול את הדיון בהמתת-חסד. שנית, דבריו אלה של ליבוביץ יפים להמתת חסד, ואינם משיבים למי שהחליט ליטול את חייו, קרי לאבד עצמו לדעת. מובן ששאלה זו איננה מטרידה את ליבוביץ כלל, באשר היא פסולה ואסורה מצד ההלכה, ועל כן אין צורך לעסוק בה עוד.

אבל לעיוני בשאלת הזכות לחיים היא הופכת משמעותית עוד יותר. תרומתו של ליבוביץ היא בהדגשת שתי נקודות חשובות: יסוד הפרת האמנה החברתית, ועצם העיסוק בשאלת טעם החיים, כהצדקת החיים. האחרונה, לדעתי, ראויה לקבל תשובה לא מצד שאלת הזכות להתאבד, אלא מן הצד האפיסטמולוגי, של שאלת עצם טעם החיים. התשובה עבורי, המקופלת למעשה גם בדברי ליבוביץ (כמעט הייתי אומר, באופן מפתיע), נותרה מרחפת במרווח שבין בית-מטבחיים חמש של קורט וונגוט והמיתוס של סיזיפוס של אלבר קאמי.

ארגון דיגניטס השוויצרי, למשל, מציב אתגר נאה לטענות של ליבוביץ (אף שברור לי שהוא היה דוחה את הדברים מכל וכל): ראשית, ההחלטה על סיום החיים היא בידי אותו אדם בלבד. כלומר, העקרון שאין להרהר אחרי כדאיות חייו של אדם אחר נשמר בקפדנות. אדם צריך להיות במצב קוגניטיבי עקבי שבו הוא מחליט שאין עוד טעם לחייו: דבר זה גם פוסל את האפשרות שחסרי-יכולת שכלית היו נחשבים כ"חסרי-כדאיות", כי הם לא היו מבטאים זאת בעצמם, ואילו אדם שבשעת חולשה מביע דיעה כגון זו, עדיין צריך לעבור מספר רב של צעדים ביורוקרטיים ומעשיים, ובכל אחד מהם להשיב אותה תשובה. אחרת הדבר לא יקרה. שנית, דיגניטס, בשל החוק השוייצרי, אינם יכולים להמית אדם. הם מארגנים את הדירה, מספקים את הרעל, קוראים לאמבולנס ולמשטרה לאחר שהמעשה נעשה (ולכן גם דואגים לפינוי הגופה), אך אסור לנציגיהם להערות את הרעל (אודה שאני מתקשה כאן בבחירת המילה: לפציינט? ללקוח? לקורבן? לזה שבחר למות? הקושי הלשוני משקף קושי רגשי עמוק לגעת בנושאים אלה, וראוי להודות בו מרגע שהקושי עולה למודעות).

אפשר לתהות, מבחינה פילוסופית, שמא חוק אחר היה גורם לאנשי הארגון לנהוג אחרת, ואם אין כאן מדרון חלקלק לעבר "המתת חסד" שבו אנשים אכן מהרהרים אחר כדאיות חייהם של אחרים. שאלה זו מעלה קשר נוסף ומעניין על היחס בין חוק למוסר (יחס שעסקתי בו ברשימות שונות, כולל ברשימה הקודמת). הדיון המוסרי בשאלת המתת-חסד קשור גם למציאות החוקית. האם במציאות כזו, שבה המתת-החסד נוגעת אך ורק להסדרה נוחה של תהליך המוות, ואילו קבלת ההחלטה וביצועה נמצאים לגמרי בידי היחיד, האם אין בזה הגנה ראויה מספיק כנגד אזהרתו של ליבוביץ? השאלה איננה רטורית, ואינני בטוח שהייתי משיב עליה בחיוב. היא מהדהדת, ומבהירה את הפער העצום שבין תפיסת השירות ועריצות התרבות הצרכנית, כפי שזו מתבטאת בהפקעת ההחלטה והעברתה לידי "אנשי מקצוע", לבין המציאות שבה פועל ארגון דיגניטס, שגם אם הוא מאפשר התאבדות מכובדת יותר וכואבת פחות מרוב הדרכים המקובלות, מותיר את ההכרעה המוסרית כעניין פרטי לחלוטין.

חלק מהתהליך שעוברים אנשים הפונים לדיגניטס הוא אבחון פסיכולוגי שבודק את תקפות סיבותיהם למות. תהליך זה לכאורה מפקיע את ההחלטה המוסרית חזרה לאנשי מקצוע, שיחליטו אם יש חיים שכדאי לחיותם למרות דעת היחיד, אם לאו. אבל למעשה, ההחלטה הזו נוגעת אך ורק לנכונות של דיגניטס להיות חלק מהתהליך, וכן – אם כבר רמזנו על שיקולים כלכליים – לגבי הסכנה המשפטית שהם נחשפים אליה. אך שאלת ההתאבדות מבחינה מוסרית שונה מן השאלה אם אנשי דיגניטס מוכנים לקחת בה חלק, ועל כן יש להעביר את כובד הדיון ממקרים של חולים סופניים לשאלה המופשטת ביותר, האם לאדם יש זכות ליטול את חייו?

מבחינת שיח הזכויות, מעשה ההתאבדות הוא בראש ובראשונה הפרת מימוש הזכות לחיים בידי האדם עצמו. שוב, חשוב להזכיר את ההבחנה בין הזכות, שאותה אין לשלול מאדם, גם לא הוא עצמו, לבין מימוש הזכות, שנפסק ברגע שנפסקו החיים. כך שהתאבדות מעלה בראש ובראשונה שאלה פילוסופית חשובה: האם אדם יכול לוותר על מימוש זכויותיו? רעיון האמנה החברתית מניח שכל אדם מקבל פגיעה מסויימת בזכויותיו לצורך שמירה מיטבית עליהם, אבל האם אנחנו מקבלים שאדם יכול לוותר על חירותו, ולהפוך לעבד אם "רצונו" בכך? האם אנחנו מקבלים אפשרות שאדם יסכין לחיות עם אפלייה כלשהי, מסיבות אידיאולוגיות, פוליטיות או אחרות?

הבדל משמעותי, כמובן, נוגע לזכות העזיבה שנדונה ברשימה הקודמת. אם אדם בוחר להשתעבד או לסבול אפלייה, ונותרת לו האפשרות לחזור בו, הפרת מימוש הזכויות היא חלקית, וניתן לשער שהיא משרתת מטרה מסויימת הרצויה לאותו אדם (למשל, אדם הנכנס לארה"ב עם אשרת סטודנט, ואף כי איננו נהנה מזכויות שוות מלאות לאזרח אמריקאי בוחר לחיות כך, כי רצוי בעיניו ללמוד בפרינסטון חמש שנים). הפרת מימוש הזכות לחיים איננה הפיכה, והופכת אותה למקרה מיוחד.

בהמשך לרשימה הקודמת יש סיבה לתהות אחר תפקידו של החוק בהקשר זה: גם אם מקובל עלינו שהתאבדות היא מעשה בלתי-מוסרי (בין אם מצד שיח הזכויות, בין אם מצד השלכות המעשה על אחרים), האם מקובל עלינו שמעשה בלתי-מוסרי זה יהיה פלילי? הפללת ההתאבדות מספקת כלים שונים למערכות אכיפת החוק למנוע מעשי התאבדות, אך אין בזה די כדי להצדיק את ההיבט המוסרי שבהפללה. שנים רבות סבור גרסתי שהפללת ההתאבדות היא מעשה בלתי-מוסרי בעצמה, ומייצגת דוגמה קיצונית בהתערבות המחוקק בחיי הפרט. אני מבקש כעת להציע דרך אחרת, שבה הפללת ההתאבדות לא תוגדר מצד פגיעת האדם בעצמו, אלא אך ורק מצד הפגיעה שהמתאבד פוגע בסביבתו המיידית ובמרקם החברתי בכלל, ברוח הדברים שליבוביץ אמר. במילים אחרות, התערבות המחוקק בחיי הפרט בעניין זה נראית לי בלתי-מידתית ובלתי-ראויה (ועל-כן גם בלתי מוסרית), אך מצד הפגיעה בחברה יש כאן הפרה של האמנה החברתית שהפללתה איננה בלתי-מוסרית, וצריכה עיון נוסף.

מבוא: למה צריך לדבר על זכויות?

חלק א’: מהי זכות? כמה הערות מבוא להגדרה

חלק ב’: חופש היציאה וזכות ההדרה

חלק ג’: הזכות להתנהגות בלתי-מוסרית, ותפקיד החוק ביחס לזכויות אדם

חלק ד’: הזכות לחיים, או: ויתור על זכויות

חלק ה’: זכות הצבעה ושלילתה: הקשר בין זכויות לשוויון

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

10 תגובות לרשומה “הזכות לחיים, או: ויתור על זכויות

  1. שלום אריה
    היום אתה עוסק בנושא שיש לי הרבה מחשבות לגביו.
    אני עובדת במקום בו חיים אנשים שמתמודדים עם פגיעה נפשית. לא פעם אנחנו נתקלים באדם שרוצה למות. לפעמים הוא אומר שהוא רוצה למות, לפעמים הוא מנסה למות, לפעמים הוא מצליח.
    נקודה אחת שעוררה את תשומת לבי היתה, (אם הבנתי נכון), שדיגניטס מקיימים דיון לגבי הפציינט, האם יש פה חיים הראויים לחיות. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת, בהקשר לקשיים הנפשיים שחווים הדיירים בהוסטל. איך קובעים מה הם חיים הראויים לחיות? ומי קובע? האם העובדה שלי יש משפחה וקריירה שמעניינת אותי ולהם לא-שמה אותי במקום שראוי לחיות ואותם לא? האם הם בודדים? ואם כן, האם זו בדידות מכאיבה? ואולי נעימה? האם חוסר מעש הוא דבר מכאיב? ואולי לחלקנו לא? ובכ"ז נדמה לי שכן, ואתה יכול לתאר לעצמך כמה מאמצים מושקעים ע"י צוות ההוסטל להניע דיירים לעשות צעדים שיעזרו להם לבנות את החיים האלה, שבינינו "ראויים לחיות": למצוא חבר/ה, למצוא תעסוקה, ללכת ללמוד משהו, חוג, משהו שמעניין אותך..הם לפעמים אומרים שאין להם כוח לזה. ואז אני מוצאת את עצמי תוהה ביני לבין עצמי: "אבל זה חבל, בטח עכשיו קשה, אבל זה יהיה שווה את המאמץ, למה הוא לא מנסה בכלל….אבל אולי באמת מתאים לו ככה? אולי בשבילו המנוחה התמידית וחוסר המעש, והלבד הזה, ראוי לחיות?". בגלל זה אנחנו משתדלים המון לנהל דיאלוג עם הדיירים. על כל דבר. ממש להבין מה הדבר אותו הם רוצים. לא תמיד אנחנו מקבלים תשובות ברורות, למעשה הרבה פעמים אנחנו לא מקבלים תשובות ברורות.
    הנקודה השנייה היא הפגיעה שבהתאבדות באחר: מאז אותו מקרה שקרה אצלנו, לפני ארבע שנים, אני מתלבטת ביני לבין עצמי מה לעשות עם מועמדים להוסטל שיש להם עבר אובדני; להחתים אותם על הסכמה שלא יפגעו בעצמם? (כן? זה באמת יעבוד?), לא לקבל אותם? (זה לא הוגן גם כן, גם להם צריך לתת הזדמנות להחלים, להשתקם), ומה לעשות אחרי שכבר מישהו ניסה להרוג את עצמו? את האמת אריה, זה מכעיס. להעמיד קבוצה של אנשים במצב כזה-לא מאחלת לאף אחד. צוות ודיירים המומים, מבוהלים, חלקם אולי יחוו טראומה. אולי הם יחלימו ממנה ואולי לא. לפעמים בא לי להגיד לאותו אדם שניסה להתאבד, ועכשיו הוא באישפוז: אל תחזור! פגעת בנו! (וגם דברים בסגנון: לא בבית ספרנו, או לך תעשה את זה במקום שאף אחד לא קשור אליך…)
    עד כאן המחשבות המבולבלות שלי…
    להתראות
    יעל

    • יעל,
      תודה על התגובה הזו. אני חושב שהבלבול שלך משקף היטב בדיוק את הנקודה שדיברתי עליה, שבעצם המעשה יש משום הפרה של הקיום המשותף. זהו מעשה (וכמו שאמרת, לא רק ההתאבדות, אלא אפילו נסיון שלא צלח) שמערער את היסוד הזה, באופן שמהווה פגיעה לכל הסובבים.
      מהתגובה שלך נראה לי שאני לא ייצגתי נכון את העמדה של דיגניטס, בגלל הנקודה שעניינה אותי: הם לא קובעים אם אלה חיים שראויים לחיות, אלא אם האדם כשיר ובדעה צלולה לקבל החלטה כזו. זאת משום שאם הפסיכולוגים שלהם מאבחנים את הרצון להתאבדות כתוצאה של הפרעה נפשית, הם מסכנים את עצמם מבחינה משפטית אם הם מסייעים לו. לי זה נשמע כמו מלכוד 22, שבעצם מקפל בתוכו קביעה אם החיים ראויים לחיות: חולה סופני שרוצה לקצר את סבלו יכול לקבל את ההחלטה הזו בדעה צלולה, אך אם אדם הוא בריא ויש לו עבודה, משפחה וכו' (כלומר – יש לו "חיים שראויים לחיות") אז הרצון שלו למות הוא בעצמו בגדר הפרעה.
      עבורי יש שתי שאלות שנשארו פתוחות: האם נכון שאדם יחליט שהחיים שלו אינם ראויים לחיות, גם אם לאנשים מסביב (קרובים, חברים או אנשי מקצוע) נראה שהם כן ראויים לחיות? ואם אין זה נכון, ואדם לא יכול להחליט דבר כזה, האם עדיין יש לו הזכות להתנהג בצורה בלתי-מוסרית (כמו ששאלתי בפוסט הקודם)?
      שוב תודה על הדברים שלך – אני שמח שלפוסט נוסף היבט אישי על הסוגיה הזו.

  2. אהבתי מאוד לקרוא שוב על הנושא :)
    אני חושב שקו המחשבה שלנו זהה בעניין, וככל שהתקדמת בכתיבה והעלת שאלות חדשות כך גם אני העלתי. באופן מתואם כמעט, התשובות שלך כבר עלו בזמן השאלות שלי.

    אני מאמין שיש לאדם האפשרות לאבד את זכויותיו אם יחפוץ בכך (יפר את מימוש הזכות לחיים), שזה כולל את הזכות להתאבד בעצם (איבוד הזכויות מבחירה). השתמשת בשאלת ההשתעבדות בתור דרך להעלות את השאלה הפילוסופית הזו, אך אני חושב שחסר במקרה הזה ההבחנה הבאה:
    כשאני מחליט להתאבד, אני בעצם מוותר על הזכויות שלי (והזכות לחיים בראשונה) באופן מוחלט, כלומר לצמיתות. איבוד הזכויות לצמיתות בהיבט הזה מקביל בהחלט לאיבוד הזכויות במקרה ההשתעבדות. אך אני חושב שחסרה פה נקודה; כאשר אני מחליט להשתעבד למישהו אני לא רק מאבד את זכויותיי, אלא גם אותו אדם מקבל למעשה את השליטה עליהן! במצב כזה נוכל לומר שבעל העבד בעצם מחזיק בזכויות יתר, מכיוון שיש לו את זכויותיו שלו, וגם את הזכות של המשועבד לו.
    לענ"ד זוהי ההבחנה הראויה ביותר. בנוסף ההבחנה הזו גם מאפשרת לי להתמודד עם השאלה של "האם מותר לי להתאבד?" בלי הבעייתיות של רעיון ההשתעבדות.

    כמו כן, אשמח אם בהמשך הרשומות הרעיון של 'הגבלת מימוש זכויות לא שיגרתיות' יעלה. כלומר מקרים בהם מגבילים זמנית את הזכות לחיים (ועוד זכויות לא שיגרתיות שלא עולות כרגע) במטרה שמירב הזכויות ישמרו למירב האנשים (כמו שציינת).

    תודה רבה!

  3. תודה לך. הסידרה כבר נכתבה, והחלק האחרון אמור להתפרסם מחר בבוקר (ויש גם אזכור שלך שם, שהיה מראש).
    לא בכדי פרסמתי רשימה על הזכות למעשה בלתי-מוסרי לפני הרשימה על הזכות לחיים. הדיון התיאורטי על "אם מותר להתאבד" הוא דיון שונה מאשר "אם ראוי", או "אם צריך". יש כאן שאלות אתיות ואונטולוגיות שחורגות מהדיון על זכויות.
    אתה מעלה את סוגיית זכויות-היתר, שלא נגעתי בה בסדרה הזו, ובהחלט ראויה לעוד מחשבה: האם בחברה שמתקיים בה שוויון-זכויות יכולות להיות בכלל זכויות-יתר, מרגע שהובטח שזכויות הבסיס ניתנות לכולם, או שזה מיד יוצר מצב של "כל החיות שוות, אך יש חיות שוות יותר"? ואם כך, האם זה אומר שזכויות הן בהכרח עניין יחסי, המתקיים לא רק כקונסטרוקט מלאכותי, אלא כהשוואה לאחרים, כמעט כעניין כלכלי?
    אינני מבין מדוע הזכות לחיים היא זכות לא-שגרתית (אלא אם כן התכוונת להגבלה בלתי-שגרתית), אבל בכל מקרה אני בטוח שיהיו הזדמנויות לשוב לנושא הזה, גם לאחר פרסום הסדרה הנוכחית.

  4. שאלה שאשמח לשמוע תשובה עליה – החברה שלנו שוללת הרבה זכויות מאנשים בוגרים – אנו אוסרים על אח ואחות לקיים יחסי מין (או על אב ובתו הבוגרת) אנו אוסרים על אדם למכור את איבריו. אנו אוסרים על אדם לעבוד תמורת פחות משכר מינימום, אז מדוע האיסור על התאבדות שונה?

  5. תודה. כפי שדנתי גם בפוסט עצמו: הגבלת מימוש זכויות נועדה להגן על זכויות אחרות, ובייחוד במקרים כאשר מגנים על החלש, וכך בכל המקרים שהזכרת. האיסור על התאבדות עשוי להיכלל כדוגמה נוספת, אלא שלא הובררה לי עד תומה מהי הזכות שיש להגן עליה, ומפני מי, ועל כן העליתי את השאלה.

  6. פינגבק: לא למכירה « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  7. פינגבק: אין מסר פוליטי בהתאבדות « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

  8. פינגבק: בעקבות קריאת מטקאף והנטינגטון | דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s