זכר רבין רלוונטי מתמיד

כרגיל בשנים האחרונות, חלומות על רבין מופיעים כבר באוקטובר (כך כתבתי על זה לפני כמה שנים). יש לזה כל מיני סיבות, אני מניח. גם אחרי שאני מקלף את דמות יפה-הבלורית לוחם השלום שהשתקף מבעד לדמעות של נער הנרות, יש בי הערכה עצומה לאיש. בהרבה מובנים, דווקא דמות הקדוש שעוצבה מיד לאחר הרצח הזיקה לו, כי בכל זאת מדובר היה בלוחם, מאצ'ו, פוליטיקאי, וכל נסיון לצייר אותו כנטול פגמים (או בעל פגמים חינניים בלבד, כגון "ביישן"), סופו שיתגלה כשקרי. ההערכה אליו לא צריכה להיות כאל נער-פרחים שבמקרה התגלגל לצבא ולפוליטיקה, אלא במושגים הללו, בהתאם למה שהיה.

בחלום מלפני כמה שבועות, רציתי לספר לו שמאוד שמחתי לקרוא את שתי הכתבות האחרונות עליו ושאולי עכשיו יראו אותו באור נכון. שכחתי בינתיים אם לא הספקתי או שסיפרתי והוא הגיב בביטול. שתי הכתבות שהתייחסתי אליהן בחלום היו הכתבה של אמיר אורן על צבי צור ("חוטי ברזל, ברגים וקצת אטום", הארץ, 16 בספטמבר, 2011), ושל ניבה לניר על שיחות עם רבין ("מחרדה לא בונים מדינה", הארץ, 7 באוקטובר, 2011). אלה כתבות מדהימות בעומק שלהן ובחשיבות שלהן להבנת דמותו של רבין, להבנת הפוליטיקה הישראלית, ולהיסטוריה של הגרעין הישראלי.

כאמור, תהיה זו שגיאה לראות ברבין פציפיסט. מעולם לא הייתה לא אמירה פומבית חד-משמעית בגנות האטום שאנשי "חוג אורנים" יכולים להיתלות בה. אמנם, ניתוח של פוליטיקאי איננו יכול להישען על המילים שלו בלבד, אבל הקרדיט שניתן לו חייב לכלול גם את האומץ לומר דברים מפורשים שאפשר ללכת לאורם. אני בספק שאומץ היה המימד החסר בגישה של רבין לאטום.

המשנה האסטרטגית שנפרשת בספרון על המלחמה בלבנון היא מעוררת השראה ורלוונטית להיום. לאיראן, אך גם להתנהלות של ישראל מול החמאס. כשלון דרך רבין הוא כשלון הרבה יותר עמוק מקריסת הסכמי אוסלו, שספק אם רבין היה מבכה אותה (בזמן שלטון ברק, כזכור). למעשה, הרבה מן הדברים שהוא משרטט בספר הזה לא שימשו בסיס למדיניות אסטרטגית בכהונה השנייה שלו. ייתכן ומדובר במגבלות פוליטיות שהיו עליו, ייתכן והזמנים השתנו ואני אינני מעריך זאת אל-נכונה, וכמו תמיד ברור לנו שיש פער בין המשנה שמנהיג שוטח בספר כשהוא איננו אוחז בהגה השלטון לבין תקופת שלטונו. המחבר של "מקום תחת השמש" לא היה אמור להסכים לעיסקת שליט.

בנוסף לשתי הכתבות הללו, אני ממליץ לקרוא את הציטוטים שערכתי מתוך אותו ספרון, וכן ראיון שאבי שליים ערך עם רבין ב-1982.

קללות כצמצום הביטוי ורידוד המחשבה

לפני הרבה שנים אמרה לי אישה אחת במקום העבודה שלי שהיא משתדלת ככל הניתן לא להשתמש בקללות. "לא שזה גס, זה פשוט סימן בשבילי שאין לך מילים טובות יותר להגיד את מה שאתה רוצה להגיד. כשמישהו גורם לי לקלל, אני מתרגזת יותר שהוא הביא אותי למצב הזה שאני לא מדברת במדוייק מהדבר שבגללו אני מקללת". היא לא הייתה אישה משכילה. אפילו תואר ראשון לא היה לה. אני מזכיר זאת אגב עוד פוסט שאינני מזדמן לכתוב, סביב המירוץ לתארים, האינפלציה של התארים, שחיקת מעמד ההשכלה, ובלבול חמור בין תארים, השכלה וחוכמה. הייתה לי מורה בתיכון שכל התלמידים זלזלו בה, והגדירו או כטיפשה. היא כנראה לא הייתה טיפשה לגמרי, כי היא חשה בזה, ופעם אחת היא אמרה לכיתה "אתם יודעים, אדם חכם באמת יכול ללמוד מכל אחד, גם מאנשים פחות חכמים ממנו". אפשר לדון ולסייג את המשפט הזה, אבל בעצם אמירת המשפט היא הוכיחה לי אותו. וגם זו אמירה שאני נושא איתי בכל אשר אלך.

חזרה לאמירה הראשונה: קללות הן אכן שפה לא מדוייקת. השימוש הנפוץ כל-כך בקללות, לא רק בתור ביטוי לרוגז, אלא כהעצמה אדוורביאלית, לא-פעם אפילו במובן חיובי היא הדוגמה הטובה ביותר לכך: "הוא פאקינג מדהים", "הביצוע שלה היה בן-זונה".

דוגמאות כאלה מצביעות מיד על כמה בעיות שנוצרות בשימוש היומיומי שקללות אלה מקבלות: ראשית, כמאמר אותה אישה, הן אינן מדוייקות. הן אינן רק לוקות באי-דיוק, הן גובלות בחוסר-משמעות. למרות שהמשמעות שלהן ברורה (ציון מחמאה), מבחינה תחבירית וסמנטית הן כמעט לא אומרות דבר. אין דרך לתרגם באופן מילולי את "הוא פאקינג מדהים", אין משמעות תוכנית מילולית להמשלת הביצוע לבן-זונה, והדוגמה הקיצונית ביותר היא בביטוי הפליאה הנפוץ "ווט דה פאק", שבאמת נעדר תחביר ותוכן, ואיננו אומר כלום מלבד "גם אני מכיר את הדרך העילגת של אמריקאים להביע את התמיהה המוגזמת שלהם מדברים טריוויאליים, ועל-כן בקרב מגניבים אתחשב".

שנית, צורות-ביטוי כאלה משטיחות את השפה, מדלדלות את אוצר-המילים וממילא מעמעמות את החשיבה בעיקר ביכולות ההערכה והביקורת. אם כל דבר הוא פאקינג, בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע, בין אם הוא יוצא-דופן ובין אם הוא יומיומי, אנו פוגמים ביכולתנו לתאר, ולהעביר לבני-שיחנו מידרג של תחושות וחוויות. כתבתי על כך באחד הפוסטים הראשונים שלי שנקרא "אינפלציה של מילים". אלא שאז דיברתי על סופרלטיבים, שלפחות חייבו קיומו של אגרון כלשהו למחמאות ושמות-תואר חיוביים, ואילו הקללות שוחקות את האגרון הזה ומצמצמות אותו למספר מילים מועט ומביך. זהו שיחדש מפתיע שבו, בניגוד לחזונו של אורוול, אין שימוש במילים נייטרליות ומוזרות כדי לצמצם את המחשבה, אלא במילים הקיצוניות ביותר והאסורות ביותר, לשם אותו אפקט: הקהיית-חושים והיעדר ביקורת.

שלישית, היעדר התוכן ודלות-הביטוי לא זו בלבד שהם פוגעים בחוש-הביקורת באופן יומיומי, הם גם מספקים מצע נוח לקיום כזה, בהיותם ערוץ תקשורת שנמנע ממחוייבות האמירה המדוייקת. היות שדרך הדיבור המקובלת היא היפוכה של הדיוק, אין אדם מרגיש אי-נוחות כשהוא מדבר בצורה גסה, חסרת-תוכן ובלתי-מדוייקת כי זוהי הלשון המקובלת. למי שאיננו מכיר, מומלץ לצפות בסרטון שבו טיילור מלי דוחק באנשים לעמוד מאחורי הטיעונים שלהם.

השפה הייתה פעם כלי מעמדי ומדיר. אלו שלא הכירו את הלשון הנמלצת, שלא שלטו באנגלית "אוקספורדית", לא יכלו להימנות על מעמד השליטים. במובנים מסויימים ברור שהיא עדיין כזו, אבל במקביל ישנם גם אנשים בעלי שפה דלת מאוד שעולים לגדולה ומתגאים בזה. לשימוש בקללות אין עוד שימוש חתרני המערער על הסדר הקיים, אחרי שהן הפכו נפוצות בכל אמצעי התקשורת, ובעיקר ברשתות החברתיות.

הרשתות החברתיות טשטשו את הפער בין השפה הכתובה לשפה המדוברת. אנשים אינם חשים יראה כשהם מתיישבים להעלות את דיעותיהם על הכתב, ובהיעדר מושג של טיוטה, הדיבור הוא חופשי, בלתי-מסונן או מעובד, ולעתים גם דל או גס-רוח. יש בזה פנים לחיוב ולשלילה. פן שלילי בולט הוא התבהמות השיח, הקונה לה אחיזה במדיומים כתובים של תקשורת יומיומית, וגולשת משם לכתיבה רשמית יותר כמו העיתונות, ובאופן כללי מזהמת את יכולת החשיבה, ההתבטאות וההתנסחות.

המעשה החתרני כיום הוא להתנגד לשיח העקר המורכב מרצף אקספליקטיביים חסרי פשר, להעשיר את השפה על-ידי שימוש בשמות-תואר מפתיעים שאינם נשמעים תדיר (שיחליפו תארים אינפלציוניים דוגמת "הזוי"), לבטא בשפה חשיבה ביקורתית עם עמדה מוצקה שמוכנים לעמוד מאחוריה, ושכוללת מידרג של הערכות המשתרע מהגרוע והירוד, דרך המשתדל, הבינוני והסביר, ועד לטוב, המצויין, המשובח והחד-פעמי.

המהפיכה החברתית כללה כבר כמה וכמה היבטים של שינוי כללי השיח, ואל למנהיגיה לחשוש ששימוש במילים גבוהות יהפוך אותם ל"מיושנים" או "מנותקים". המחאה חייבת להתנגד לא רק לדרכי-שיח, אלא גם לדרכי חשיבה, ולהתייצב כנגד הדיכוטומיות התאגידיות של "סחים"/"היפסטרים" או "קונצנזוס"/"שוליים". קטגוריות כאלה משליטות תפיסות דכאניות של התנהגות "פסולה" או "מותרת" אף שאין מדובר בשום שאלה אתית. הן מאפשרות לפלח מגזרים לשיווק (מוצרים ומפלגות), אך אינן מועילות להידוק של מחאה משותפת. המחאה תכיל גם את אלה שאינם מדברים בשפה עשירה, אינני קורא להדיר אותם חלילה. אך מנהיגיה צריכים לדבר בשפה מגוונת ורב-משלבית התואמת את התפקיד שנטלו על עצמם. עד שיעשו זאת, כל אחד מאיתנו חייב לאזור את התעוזה להרחיב את אוצר-המילים של עצמו ושל שומעיו במסגרת השיח היומיומי. לא להיכנע לשלטון "העברית הרזה" של עריצי האופנות והמגמות.

—

[כבכל רשימה שבה אני מתיימר ללמד לקח, אני מזכיר שידוע לי שהפוסל במומו פוסל, וברור לי שסריקה של כל הרשימות שלי תמצא שימוש עודף בסופרלטיבים, שמות-תואר שאינם מבטאים מידרג, ואולי אפילו בגסות-רוח. אני אינני רק המוען של הדברים הנ"ל. אני עומד בראש התור של הנמענים]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

מבוא ליחס שבין כוונה ומעשה

כוונה היא מושג שמציב בעייה בארבעה תחומים: פילוסופיה, משפט, פסיכולוגיה ואמנות. באמנות, מדובר בבעיית כוונת המשורר, והשלכותיה על הערכת היצירה (אם בכלל). בפסיכולוגיה, כוונתי לפער שבין הרצונות של התת-מודע לרצונותיו של המודע. לא ארחיב כאן על שני תחומים אלה.

בפילוסופיה, כוונה מציגה שתי בעיות מרכזיות: אחת, בנסיון לבודד אותה מן המעשה, ובשנייה, בנסיון לבודד אותה מהרצון. החיבור המשפיע ביותר בנושא זה היה של אנסקום, שהייתה תלמידתו של ויטגנשטיין ותרגמה כמה מכתביו לאנגלית, ובעקבותיה, חיבורים משפיעים של אודי, דייוידסון וברטמן.

כוונה ומעשה הם זוג מושגים כביכול נפרד או אפילו הופכי, אך שמתקיימת חפיפה ביניהם. כוונה ורצון, לעומת זאת, נדמים כמו מושגים שחופפים ברובם, ודווקא משום כך הכרת ההבדל ביניהם, ואפילו היכולת להופכיות היא הכרחית. בקצרה אפשר לתאר את ההבדלים הללו בסידרת ההצהרות הבאות: ניתן לרצות משהו בלי להתכוון לממש אותו, או לעשות משהו בכוונה מודעת, מבלי לרצות אותו. ניתן לעשות משהו ללא כוונה, או להתכוון לעשות משהו מבלי להוציא אותו לפועל. מצד שני, יש והכוונה מתבררת ככזו, רק מרגע שנעשה מעשה כלשהו.

בשדה המשפטי, הדברים ברורים עוד יותר: המשפט מתעניין בכוונה הפלילית רק באופן הניתן להוכחה משפטית, כלומר בכוונות המשתקפות במעשים מתועדים או בתוצאות מתועדות של מעשים. החוקר החשוב ביותר שתירגם את השלכות העיון הפילוסופי לעולם המשפט בתחום זה הוא מיכאל מור, כיום באוניברסיטת אילינוי, וכן אנטוני דף מאוניברסיטת מינסוטה. הכוונה הפלילית על-כן קשורה לשאלת הכוונה במובנה הפילוסופי, אך אין לה שום עניין במובן האמנותי של הכוונה, ואפילו לא במובן הפסיכולוגי העמוק. אמנם, המשפט תוהה לגבי מצבו הנפשי של הנאשם ויכולתו להתכוון למשהו ו/או להיות מודע לכוונתו, ובמובן זה ישנו גם היבט פסיכולוגי לסוגייה המשפטית. עם זאת, אין זה מתקרב לשלל הבעיות שעולות לגבי כוונה בניתוח פסיכולוגי, כיוון שאדם אחד (ולאו דווקא מעורער בנפשו) יכול להכיל כמה כוונות שונות ברבדים שונים, שלעתים אפילו סותרים זה את זה.

הכוונה של עובר-העבירה קשורה לתוצאות מעשיו, אך כמו בהקשר הפילוסופי, היא יכולה להיות גם נפרדת מהן. המנסה להתנקש באדם כלשהו, יועמד לדין על נסיון לרצח. לעובדה שהרצח לא בוצע בסופו של דבר יכולות להיות השלכות משפטיות, בעיקר בשלב הטיעונים לעונש ובגזר הדין, אך אין בכך כדי לזכות אותו כליל. כמו-כן, לתוצאות ללא כוונה יכולות להיות השלכות פליליות גם כן, במקרים של רשלנות.

ישנו היבט שמשיק בין כוונת המשורר ולכוונה במשפט, אך אין זו סוגיית הכוונה הפלילית, אלא כוונת המחוקק. המחוייבות של שופטים לכוונת המחוקק אמורה להיות מובנת מאליה, אך הבעייה המרכזית של פרשנות משפטית עולה בשל חוקים שסותרים, או שנראים כסותרים, זה את זה. הביקורת על בית-המשפט ו"האקטיביזם השיפוטי" נוטה לשכוח שרשות זו שבית-המשפט נטל לעצמו מקורה בבעיות ממשיות בגוף החוק, וכל המבקש לקצץ בסמכויותיו של בית-המשפט חייב קודם לחפש דרכים להפוך את החוק למפורש יותר, במקום להוסיף חוקים שמטרתם לסנדל את בית-המשפט במפורש.

לעיון הפילוסופי בסוגיית הכוונה ויחסה למעשים יש השלכה לא רק לשדה המשפטי. זהו, למעשה, המסד של כל תפיסת הכוונה וממילא השפעותיו מגיעות גם לתחום הפסיכולוגיה והאמנות. אך מעבר לשאלה העיונית עומדת השאלה המעשית. העיון הפילוסופי במהות הכוונה וביחסה אל המעשה חייב לשרת בראש ובראשונה את החיים המוכוונים על-ידי האדם באופן שייצור עקביות רבה ככל הניתן, בין הכרתו, אמונתו, דיעותיו, מעשיו, הצהרותיו ואורח-חייו. חתירה לעקביות זו היא היוצרת חיים טובים יותר, ובכוחה לשחרר את הכוח הטמון בהכרת הכוונה.

—

Anscombe, G. E. M. Intention. Ithaca, N.Y.: Cornell University Press, 1957.

Audi, Robert. Action, Intention, and Reason. Ithaca, N.Y.: Cornell University Press, 1993.

Bratman, Michael E. Intention, Plans, and Practical Reason. Cambridge, Mass. and London: Harvard University Press, 1987.

Davidson, Donald. Essays on Actions and Events. Oxford and New York: Oxford University Press, 2001.

Duff, R. A. Intention, Agency and Criminal Liability. Philosophy of Action and the Criminal Law, Philosophical Introductions. Oxford: Basil Blackwell, 1990.

Moore, Michael S. Act and Crime: The Philosophy of Action and Its Implications for Criminal Law Oxford: Clarendon Press and Oxford and New York: Oxford University Press, 1993.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—