זאת איננה האמת על הנכבה

אתרע מזלו של שלמה אבינרי לפרסם את עמדתו ביחס לנכבה ימים ספורים לפני צאת ספרונם של אראל סג"ל וארז תדמור. העמדות דומות מאוד, ודמיון זה אינו מכבד את אבינרי. אני מזכיר זאת משום שאני מכבד מאוד את אבינרי, והוא איננו היחיד שמחזיק בעמדה זו. יש לי עוד חברים, מכרים, אנשים חכמים ומשכילים שרואים אפילו בצל של הכרה בנכבה איום קיומי. אני חולק עליהם מכל וכל, אבל הדיון יכול להתקיים בכבוד, בכובד-ראש, תוך כבוד גם למתדיינים וגם לצד השלישי, שאיננו נכלל בדיון בכלל, קרבנות הנכבה.

למתפלאים על העמדה הזו בקרב השמאל, אזכיר טענה שחזרתי עליה לא-פעם: השמאל רוצה לפתור את הסכסוך דרך 1967, בלי לגעת ב-1948, ולפעמים נשמעת אפילו נהייה להעלות קורבן את המתנחלים של שטחי 1967, ככפרה לעוונות 1948 המוכחשים (כאן, למשל).

החוברת "נכבה חרטא" לעומת זאת, היא ההיפך הגמור של דיון מכובד. שפתה הדלה וסגנונה הדלוח איננו מכבד את המתדיינים, טיעוניה אינם מנסים וממילא אינם מצליחים להבין את אלו שהם מתנגדים להם בתוך הדיון הזה (קרי: בתוך הצד הישראלי/יהודי), והנורא מכל, אין להם טיפת כבוד לאלו שניתשו מבתיהם ואדמתם.

מותר לטעון שבנכבה נעשה שימוש ציני לקידום מטרות פוליטיות. טענות כאלה הועלו גם כנגד זכר השואה, ואף טענות קשות יותר: שאנשים התעשרו מן השואה, מסחרו אותה, ניצלו אותה לצרכים פרטיים ולאומיים כאחד. אבל כאשר אדם כמו נורמן פינקלשטיין מעלה טענות כאלה, טוענים כנגדו – ובצדק – שניתוח ביקורתי של השימוש בזכר השואה איננו יכול לשמש בסיס להכחשת השואה, או להמעטה בזוועותיה. פינקלשטיין איננו מן המכחישים, אך הוא נתן, אולי בבלי-דעת ואולי לצרכיו, שיעשו שימוש כזה בספרו. ואם מישהו היה אומר "שואה-חרטא" (או "שואה-ביזנס," כדי לפגוע קרוב יותר) כדי לדון בבעיית המתעשרים, היו אומרים שהוא מזלזל בקרבנות ובניצולים. לכן, הבחירה לפתוח את הדיון בקריאה הזולה "נכבה-חרטא" במקום במשהו קליט פחות אך מכבד יותר ("על זכרון וציניות בשיח הנכבה", למשל), מעידה על הכותבים.

במובן מסויים, הכותבים מודעים לזה. אם לא כן, הם לא היו ממהרים לסייג את דבריהם. בעמוד הראשון הם חוזרים בהם מהמשמעות המיידית של הכותרת, לפני שהם מאשררים אותה:

"לשקר הזה קוראים מיתוס הנכּבה.

ושלא תטעו בנו. איש אינו טוען שערביי ארץ ישראל לא חוו אסון בסוף שנות הארבעים, איש לא מבקש לקחת מהם את כאבם הסובייקטיבי. אכן, ערביי א"י חוו אסון, נכבה בלשונם,"

כך נגמר העמוד הראשון (ללא ההקדמה של רונן שובל), והוא ממשיך:

ואין שום טעם ושום סיבה לטשטש עובדה זו.

אם כן, כיצד אנו מעזים לקרוא לנכבה שקר? חרטא?

משום שההקשר שבמסגרתו מתקיים השיח ההיסטורי בנושא מלחמת השחרור, הסכסוך הערבי-ישראלי והנכבה הוא כל כך שקרי ומסולף, שאין שום דרך אחרת לתאר אותו מאשר לקרוא לו בשמו: חרטא.

רגע אחרי שהם אמרו שהם אינם מתכחשים לאסון, ושבערבית האסון הזה נקרא נכבה, הם ממהרים להודיע ש"אין שום דרך אחרת" אלא לקרוא לו בשמו, ומשום-מה, שמו זה הוא מילת זלזול נבובה, אפילו איננה עברית, אבל אין שום דרך אחרת, אז מה לנו כי נלין על הדיוק הלשוני הזה?

הסתירה הזו, שגם נטועה בגוף הטקסט, וגם יוצרת סתירה מהותית בין הדיסקליימר הפסבדו-מתחשב לכותרת הראשית המזלזלת, איננה הפעם האחרונה שאין עקביות בחוברת הזו.

בדומה למניפסט של השמאל הלאומי, המניפסט הזה מערבב מין שאינו במינו, מתחיל לדבר על הנכבה, ועובר לדבר על הפוסט-ציונות באקדמיה, על האפרטהייד ועל שלל דברים (בעמ' 16, למשל, יש סקירה מהירה של "גישת היהודי אשם", שמתחילה בתרפ"ט, עוברת לשתי האינתיפאדות ומאורעות 1996, ואז מזכירה את ליל הבדולח). אפשר לומר – הכל קשור, הכל אותה בעייה. אבל רציפות מחשבתית אין כאן.

הנה לדוגמה, סיכום הפרק הראשון, בעמ' 19 -20:

מי שפותח במלחמה, בוודאי בתוקפנות כה מרושעת ואכזרית, מתוך מחשבת זדון לקפד חיי גברים נשים וטף, בהם שארית הפליטה מאירופה שיצאה מתופת מחנות ההשמדה, נושא באחריות המלאה והבלעדית לתוצאותיה הקשות. אסור להתבלבל, אסור לגמגם. האמת היא, ואין בלתה, שהפלסטינים ומדינות ערב נושאים ב-100% מהאחריות לכל תוצאות המלחמה. אסון? נכבה? האשמה כולה שלהם. נכבה תוצרת בית. לא "נרטיבים" שונים ולא מיני קשקושים פוסט-מודרניים (עבור מלגות, כיבודים וקביעוּת) יכולים לערער על אמת זו.

כלומר, אחרי סקירת הרקע לפריצת המלחמה, אחרי העלאת ההשערה שיש משהו בפסיכולוגיה של היהודי ששונא את עצמו ותמיד רואה בעצמו אשם (אגב, לא על זה דיברו הכותבים כ"ניסיון פסיכולוגיסטי בגרוש" – עמ' 17), הפרק מסתכם באמירה פשוטה מאוד, מוכרת לנו מארגז החול: הם התחילו.

צריך לומר בלי להתבלבל ובלי לגמגם: העובדה ש"שארית הפליטה" נמצאת, איננה מעלה או מורידה לטיעון המוסרי. או שמוסרי לפתוח במלחמה הזו, או שלא. זו דמגוגיה. הוספת "תוקפנות כה מרושעת ואכזרית", כאילו אפשר לפתוח מלחמה בסוג אחר של תוקפנות ("טובת-לב וידידותית"?) גם היא תעלול רטורי שאיננו מעלה או מוריד מהטיעון. ה"קשקושים הפוסט-מודרניים" שנאמרים רק לצורך "מלגות, כיבודים וקביעות" היא תוספת שאיננה רלוונטית ואיננה מתדיינת בכבוד עם מי שמעלה טיעונים פוסט-מודרניים. כריכת "הפלסטינים ומדינות ערב" יחד היא תמוהה, שכן מדינות ערב אינן נושאות בסבל של הפליטים באופן שווה לפלסטינים עצמם, ולכן לא ברור כיצד כריכתם יחד מחזקת את הטיעון שמי שהתחיל צריך לשאת באשמה.

לבסוף, העובדה שמישהו מתחיל איננה הצדקה לכלום. ובשביל זה אין צורך להידרש למיכאל וולצר. את זה תדמור וסג"ל היו צריכים ללמוד כבר מהגננת: כן, גם אם הוא התחיל, אין לך רשות להרביץ לו. גם אם הוא התחיל ורצית להגן על עצמך, אין זה נותן לך רשות לעשות דברים שחורגים מההגנה עליך. אם מישהו מרביץ לי אני יכול להרים ידיים או רגליים כדי שיפסיק, אבל זה לא אומר שמותר לי לירות בו. הנכבה לא התרחשה רק בימי הלחימה (כי "במלחמה אנשים נהרגים", כפי שמלמדים אותנו בעמ' 19), אלא גם לאחריה. התיעוד של הנכבה מצביע על פיצוץ בתים ומסגדים ונטיעת יערות שמתרחשים בראשית שנות החמישים, שלא במסגרת הלחימה, מתוך רצון לטשטש את העבר וליצור נוף חדש, נטול ערבים. עם העובדות האלה אין התמודדות, כי הם התחילו.

הספרון מחולק לחמישה פרקים ואלו הם:

1. הם תקפו.

2. הם נטשו.

3. מאז ומקדם?

4. הם גירשו

5. הם חברו לנאצים

אלה הכותרות. "הם" בפרק 2, מתייחס לפליטים, ואילו בפרק 4 הכוונה היא למדינות ערב שגירשו את היהודים. כלומר, בספרון שמבקש להימנע מ"קשקושים פוסט-מודרניים" של אקדמאים, ושמבקש להביא את "האמת" לציבור, אין שום צורך להבחין בין פלסטינים לסורים או מצרים. הם כולם אחד: "הם". והם כולם נגדנו. והם נאצים. הם אומרים שאנחנו הנאצים, אבל בעצם הם הנאצים. זאת רמת הדיון וזאת רמת הטיעון.

הם נטשו, קרי לא היה גירוש:

"פרופ' אפרים קארש הוכיח, ופרופ' מוריס קובע כמותו, שבמלחמת השחרור לא נהגו היהודים במדיניות של גירוש מתוכנן וכי האחריות לתוצאות המלחמה ולבעיית הפליטים עומדת לפתחה של המנהיגות הערבית." (32)

מדוע קארש ומוריס אינם חשודים כמי שכתבו את הדברים רק כדי לזכות במלגות, כיבודים וקביעות? האם משום שהגיעו למסקנה "הנכונה" (בהנחה שזה אכן מה שהם אומרים, אני סבור שגם זה נתון לפרשנות)? כיצד יודעים מתי "פרופסור" שאומר משהו הוא אסמכתא, ומתי לזלזל בו כ"שקרן עם דיפלומה" (כפי שהמחברים מכנים את אילן פפה)? תדמור וסג"ל אינם מציעים כלי לשפוט בין קשקושים פוסט-מודרניסטיים לקביעת עובדות, ומתגנב החשד שקודם ששקלו את דברי המרצים המכובדים הם ידעו מה הם רוצים למצוא, ורק אותם דברים שתאמו את דעתם הקודמת לא זכו לביטול או נחרת בוז. גם זאת לא תהיה הדוגמה האחרונה של חוסר-עקביות בפמפלט הזה.

לא ברור, למשל, מדוע חיפה נבחרה כמשל, כפי שהפרק נחתם, במקום לבחון גם מקומות אחרים. מה עם רמלה, או מג'דל/אשקלון, או אשדוד, או עין חוד/עין הוד? בכלל, לא ברור מדוע חיבור המבקש לברר את האמת נזקק למשלים במקום לסקירה עובדתית ויבשה. בבחירה של המחברים להביא את חיפה כמשל, הם מגלים את שאינם אומרים: שהם יודעים שחיפה היא משל, ושלא הרי הנמשל כהרי המשל, ושיש מקרים אחרים, שמוטב שלא לדון בהם, כי הציטוט היעיל של בני מוריס יפה לחיפה אך לא למקומות אחרים.

מדובר בחיבור שמבקש להביא את האמת, אבל דרך חיבורו וטיעונו מעידה שהכותבים אינם יודעים אפילו כיצד לחפש אותה, לא כל שכן להוכיח אותה. מי שצועק יותר חזק וקובע ש"-100% מהאחריות לכל תוצאות המלחמה" היא על הצד השני, עוד לא הוכיח שום אמת. הוא רק אמר שהוא עשה זאת. בדרך הטיעון הזו יכול להשתמש כל צד, בכל ויכוח.

הפרק השלישי הוא המבולבל ביותר. הכותרת (“מאז ומקדם?”) מעידה שמטרתו לפקפק בעצם קיומו של עם פלסטיני ותושבים פלסטינים שהיו בארץ קודם לציונות. אבל למרות שניכר שהמחברים ישמחו שאנשים יסיקו שלא היה עם פלסטיני, הרי שעיקר הפרק מפקפק במספרם קודם ל-1948. הויכוח על מספרם הוא ארוך ונודע, אבל המחברים מביאים רק את צדו האחד של הויכוח ומציגים זאת כעובדות, ואת השאר משאירים ל"דמיון המזרח-תיכוני המפותח" (ביטוי שחוזר בשני פרקים אחרים דווקא, עמ' 15, 48). לא מפתיע שכתב-השיטנה הזה ממחזר סטריאוטיפים נושנים, מבלי-דעת שמקורו של הביטוי ושימושו בעולם עד היום מתייחס גם ליהודים וגם לישראל.

כדי לפקפק בכמות הפליטים, נזקקים המחברים ל"סופר הדגול" מארק טווין ולרשמיו מביקור בארץ-ישראל (שהוא קרא לה פלשתינה, כמובן) ב-1867, אותן פירסם "בספרו 'מסע תענוגות לארץ-הקודש'". ניכר שהמחברים אינם יודעים שטווין מעולם לא פרסם ספר כזה. הוא חיבר ספר עם שלל רשמי-מסע (The Innocents Abroad), ולעברית תורגם רק הפרק שנגע לביקורו בפלשתינה, ופורסם כספר. הנטייה הזו אינה שונה מן העיתון הישראלי המדווח על אסון טבע שמאות או אלפי בני-אדם נהרגו בכותרת המייחדת את הישראלים שנפגעו בו. אם אין זה נוגע לישראלים, אין צורך לדון בזה. מעניין מה עמדתם של המחברים לגבי קביעתו של הסופר הדגול שאין להתיר למיטב המוחות של העם היהודי להתאגד במדינה אחת:

…but if that concentration of the cunningest brains in the world are going to be made into a free country (bar Scotland), I think it would be politic to stop it. It will not be well to let that race find out its strength. If the horses knew theirs, we should not ride anymore.

כרגיל, אין לצפות לא לידע ולא לעקביות בדברי המחברים. אם מישהו אומר משהו התומך בעמדתם מביאים אותו כתניא דמסייע, ומשאר דבריו אפשר להתעלם, בין אם זה בני מוריס או מארק טווין.

[לא שאני אומר שהשיטה הזו פסולה: כל אחד צריך לברור את הדברים הנראים לו, ולא ללכת כחסיד שוטה אחר כותב אחר. אלא שתהליך הברירה הזה צריך להיות מודע, ולכן להבהיר שמדובר לא בהוכחות אלא בפרשנות. ההבדל החשוב הזה איננו ברור לכותבים].

הפרק מסתכם בפיסקה מאת צ'רצ'יל על נחשלותם הטכנולוגית של הערבים. לא ברור מה קשורה נחשלותם הטכנולוגית לשאלת מספרם (אלא אם הם מייחסים משמעות רבה מדי למילה "קומץ" המופיעה שם). אבל חוסר-המודעות של המחברים לרקע של דבריהם הוא בגדר המביך: בעמ' 15 – 17 הם בזים לביקורת על הציונות כקולוניאליסטית. אבל את הפרק השלישי הם מסכמים בציטוט שהוא לא רק קולוניאליסטי באופיו, הבז לנחשלות טכנולוגית ומפאר את חסדו של הגואל, מבשר הקידמה, הוא ציטוט של קולוניאליסט פר אקסלנס. בין שאר תפקידיו היה צ'רצ'יל שר המושבות. האם המחברים יודעים איך אומרים מושבות באנגלית? האם הציטוט מוכיח את טענתם שלא היה עם פלסטיני או שמספרו היה קטן בהרבה? כלל וכלל לא. האם הוא מוכיח שיש פן קולוניאליסטי בפרוייקט הציוני (הגם שצ'רצ'יל לא היה חלק מהפרוייקט הציוני, בל נתבלבל)? ודאי.

סיכום הפרק, בפיסקה שקודמת לציטוט הצ'רציליאני, הוא מאלף, כסיכומי שאר הפרקים:

אין לדעת כמה מבין 600-550 אלף הפליטים הערבים זכאים באמת להיחשב לפליטים וכמה הם טרמפיסטים. מה שבטוח הוא, שהתעמולה הערבית מוליכה את העולם שולל ביחס למספר הפליטים שהיו בסוף המלחמה, ביחס למספר האנשים שטוענים כיום להיותם צאצאי פליטים מארץ ישראל, וביחס למספר הערבים שזכאים היו להיחשב פליטים מלכתחילה. בקיצור, כמו שכבר אמרנו: חרטא!

בקיצור ולעניין. אין לדעת, ואין גם שום עניין לדעת. פעם אחר פעם דברי המחברים עצמם מוכיחים שהמסמך הזה איננו מעוניין ב"אמת", כפי שמחבריו מרבים לטעון, אלא הוא תעמולה מובהקת שנועדה לטפח בוז, זלזול ושינאה כלפי תושבי-הארץ הערביים. אותם תושבים המשקרים במספרים, טרמפיסטים, נעדרי כשרון טכנולוגי. טיעונים שיכולים להיות מועילים מאוד בדיונים אחרים, ולעורר מעשים עוד יותר מדיונים, אך אינם מסייעים בדיון על אמיתותה של הנכבה.

מביך ומרגיז לראות אנשים שמבקשים לחדש הגות ציונית שאינם מכירים את דרך הטיעון המסודר. הטיעון הראשון, כאמור, איננו טיעון כלל. הטיעון השני הוא חלקי, ואיננו מסביר את הדרך שבה הוא אישש את העובדות. הטיעון השלישי קשה להבנה: הכותרת מערערת על קיומם של פלסטינים בכלל ("מאז ומקדם"), אבל הטקסט מערער על מספרם. ויכוחי מספרים היו כמובן גם ביחס לשואה, וגם ביחס למלכות דוד. ונניח שהיו 60 אלף ולא 600 אלף, למרות שגם כאן ביסוס העובדות הוא מפוקפק מאוד: האם זה אומר "שהכל חרטא", או שהאמת היא קטנה יותר? במילים אחרות, גם זה איננו טיעון כנגד הנכבה עצמה. הטענה בדבר גירוש יהודי ערב היא אולי המוזרה ביותר: ונניח שיהודים גורשו, האם זה אומר שפלסטינים לא גורשו? האם יש חוק טבע שרק צד אחד יכול לגרש, ואז צינור הגירוש נסתם מצידו האחד, ואי-אפשר לגרש? אולי כשכורכים יחד פלסטינים ומרוקאים וסורים ותימנים ומצרים, זה נשמע הגיוני. והם חברו לנאצים – שוב, איפה כאן הטיעון? האם המחברים אינם יודעים שהנאצים, בניהם ונכדיהם חיים כיום במולדתם, מאוחדים תחת הדגל הגרמני? האם ישראל מעולם לא חברה לגורמים שליליים? האם העובדה שסבא של פלסטיני כלשהו תמך בנאצים לפני שבעים שנה פוגעת בזכויותיו כיום? הטענה פשוט אינה ברורה.

[הערה נוקדנית: בספרון שמתיימר להיות "נשק תודעתי במאבק בבורות" (3), אפשר היה, למצער, לצפות שיידעו להשתמש במילה "למצער". למרבה הצער, רבים חושבים שפירושה הוא "למרבה הצער" ומשתמשים בה כך (שובל בעמ' 1; תדמור וסגל בעמ' 8). ולא היא (אותה הערה הערתי גם ביחס לאריק גלסנר, כאן).]

עד כאן הביקורת על "נכבה חרטא", כתב-שיטנה תמוה, רדוד, אלים ודלוח מבית היוצר של "אם תרצו", וכפי שכבר טענתי על הכרזה המלווה את הספרון. ביקורת נוספת עליו אפשר לקרוא אצל יוסי גורביץ.

הבעייה כמובן איננה הספרון הזה, עם כל כמה שהוא מרגיז ומביך. יש שתי בעיות ביחס הכללי של הציבור הישראלי לזכר הנכבה הראויות להתייחסות. ראשית, סכנת הנכבה השנייה. במהלך הקריאה ניסיתי לחשוב אם מאמץ ההכחשה האדיר העולה מתוך החיבור הזה מעיד שיכולה להתרחש נכבה שנייה או שלא. מפתה לומר שמי שכל-כך סולד מעצם המחשבה שישראל יכולה לעשות גירוש מכוון, ודאי שיתנגד לגירוש שכזה בעתיד. אבל דרכי הטיעון מוכיחות את ההיפך הגמור: אם וכאשר תחולק הארץ לשתי מדינות (פתרון שלפחות רונן שובל מתנגד לו במפורש. התנועה שמפיצה את פמפלט-השינאה הזה, כזכור, היא תנועת מרכז שאינה מזדהה פוליטית), והמיעוט הפלסטיני שיוותר בישראל ידרוש שוויון זכויות וייצוג מלא במדינה, בחוקיה ובסמליה, יהיו מי שיראו בזה כ"הם התחילו", המצדיק את המעשה המתבקש כדי לשמור על שלמותו ובטחונו של העם רדוף-השואה. זאת סכנה ממשית שהקרקע מוכשרת לה כיום, באופן אירוני, על-ידי מתנגדים לפתרון החלוקה, שיחד עם תומכי הפתרון עשויים לדחוק את ישראל למציאות קשה מנשוא של נכבה שנייה. ככל שהציבור בישראל ישתכנע שאין שום סיכוי לדו-קיום, ושהפתרון היחיד הוא הפרדה, כך יהיה קל יותר לשכנע אותו באיום הקיומי שמציבים האזרחים הפלסטינים שאיתם נגזר עליו לחיות בדו-קיום. צריך להיות מודעים לזה.

הבעייה השנייה היא ההשוואה לשואה. השוואה תמיד כוללת גם נקודות-שוני, ומכיוון שהנושא כל-כך רגיש, נתחיל מנקודות השוני: היהודים באירופה לא היוו איום קיומי על הגרמנים, האירופאים, וכולי. הם לא היו מעורבים בפעילות חבלנית, או בשום סכסוך אלים יזום מצידם. הם לא קראו תיגר על הלאומיות המקומית (גרמנית, פולנית וכו'), ולא ראו בלאומיות הזו איום על הזהות שלהם עצמם. ההשמדה הנאצית הייתה שיטתית ומתוכננת מתוך כוונה לרצח-עם מוחלט. גם במקומות שידוע לנו על מדיניות של גירוש, אין להשוות זאת לרצח-עם. טיהור אתני, טרנספר, העתקה ממקום למקום, עם כל הקושי שבדבר, אי-אפשר להשוות זאת לרצח-עם. למי שחושב שאני אומר את אותם טענות שתדמור וסג"ל שוטחים, הנה ההבדל: ההבדלים הללו מלמדים אותנו שהנכבה איננה השואה. הם אינם מלמדים אותנו שהנכבה לא התרחשה, או שהיא איננה פצע שותת בלאומיות הפלסטינית (או שאין דבר כזה עם פלסטיני, טענה שהם אינם אומרים במפורש, אבל שמשתמעת מהדברים שלהם בפרק 3).

וישנו גם דמיון: הפלסטינים איבדו את בסיס זהותם, לתמיד, באירוע הזה, והיהודים הם שחוללו אותו. ולכן, טינה פלסטינית כלפי היהודים לא תיעלם במהירה. זהו אובדן לאומי נורא, וכיהודי אני יכול לתאר לעצמי את משמעותו, וזו צריכה להיות מטרת ההשוואה. לא כדי להקטין את זכר השואה, או כדי לחתור תחת הלגיטימיות של מדינת ישראל (אינני עושה זאת בשום אופן), אלא כאמצעי אמפתי.

ההשוואה לשואה גורמת ליהודים רבים, ובייחוד ישראלים, להיעדר אמפתיה. הם מודדים את זוועות האחר לפי השואה, וכל עוד אין זה שואה, הם מסרבים לחוש אמפתיה. הם אינם רוצים לשמוע על הצפיפות במחנות הפליטים, ואינם רוצים לשמוע על פצצות זרחן שצה"ל יורה לעבר אוכלוסייה אזרחית, ואינם רוצים לשמוע על הנכבה, כי כל הדברים האלה אינם נוראים כמו השואה. והם צודקים. אלה אינם דברים נוראים כמו השואה. אבל למה צריך שמשהו יהיה נורא כמו השואה כדי לחוש אמפתיה? למה אי אפשר להזכיר לעצמנו את האנושיות שלנו ואת הפגיעות שלנו מבלי להתדרדר לשואה?

ההשוואה בין הנכבה לשואה מקפלת בתוכה פרדוקס: מן הצד ההיסטורי, מדובר באירועים שונים מאוד, וההשוואה ביניהם מקטינה, כביכול, את אסון הנכבה. אבל מן הצד האופרטיבי, יש בהשוואה הזו גם תקווה. כי היהודים יודעים שעל השואה אי-אפשר לכפר, ואי-אפשר לתקן, ואי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אף-אחד לא מציע שיהודים יחזרו לבתיהם בגרמניה ופולין כיום, שישים וכמה שנים אחרי השואה. השילומים הם הכרה כואבת בכך שאין דרך לפצות על העבר, ובמקום זאת הם מספקים פתרון מעשי להשלכות הכואבות של העבר על ההווה, מתוך תקווה לבנות משהו יפה יותר בעתיד. הלוואי ותהיה לישראל התבונה להכיר בזה ביחס לנכבה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

תגים: אמת, אקדמיה, הפרדה, זכרון, לאומיות, מוסר, מטרות, נכבה, ערכים, פתרון שתי המדינות, ציונות, שואה, שקר, תהליך השלום