מה ההבדל בין בורג ללוי?

נפתח בזוטה שאני נהנה לשוב אליה: באפריל 2007 התפרסם ראיון של אברהם בורג אצל ארי שביט, בו סיפר, בין היתר, שהצביע בבחירות האחרונות לנשיאות בצרפת. אם אינני טועה, אזרחותו הצרפתית נקנתה בנישואין. על כל פנים, ודאי שאין לו כל כוונה להתיישב בצרפת. כך כתב בתגובה לראיון שפורסם (שהוא מהימן יותר מן הראיון עצמו, שבורג הסתייג מן האופן בו הדברים הובאו בראיון):

קראתי בעיתון שמשפחתי ואני עזבנו את הארץ. מצטער, אבל את התענוג הזה לא אתן לאף אחד. אני לא רוצה לגור שם, רק כאן. כאן מובעות חובותי: מסים, חוקים, שירות ודאגה הנוגעת בחרדה לסיכוייה ושרידותה של המדינה היחידה שלנו.

כשם שאני רוצה לראות את כל העם היהודי מעורב בחיי, כך אני רוצה להיות מעורב בחיי העולם כולו. כשבוש מכריז על מלחמה שאולי תחרוץ את גורלי לשבט או לחסד אני חייב להתגונן בגלוי נגדו ונגד המניפולציות של השדולה הישראלית המעודדת כפל נאמנויות. כשבצרפת מפעילים כוח כדי למנוע דיאלוג חיוני עם בני המהגרים, זה שלי גם כן. יש מדינות שמאפשרות הצבעה כפולה ויש כאלה שלא. וכשיש לי הזדמנות להשפיע, אני מנסה. כי גם זאת יהדותי.

במילים אחרות, בורג אינו מוצא כל פסול בכך שהוא ישפיע על אג'נדה במדינה שאיננו רוצה לגור בה. הוסיפו לזה את העובדה שמעולם לא היה קשור לצרפת, מעולם לא התגורר בה, ואילו במקרה היה מתחתן עם מישהי אחרת, שוב לא יכול היה להצביע, ותקבלו משהו הרבה יותר חמור מן השינוי שמקדמים נתניהו וליברמן.

זאת זוטה, בעיקר משום שהיא לא חושפת שום דבר מהותי. רוב המתנגדים להצעה הזו, התנגדו גם לראיון של בורג. בורג, מצידו, לא השמיע קולו ביחס להצעה הזו. הוא יודע מתי לשתוק.

נראה לי מאוד מסוכן לתלות זכות הצבעה בהשפעות הישירות של הבחירה על חיי הבוחר. כלומר, הטיעון הזה שרק מי שחי בישראל זכאי לקבוע את גורלה, נשמע הגיוני בשמיעה ראשונה, אבל הוא לא תואם כל-כך את הפשרה האינהרנטית שבמעשה הדמוקרטי. ראשית, אני חייב לציין שרבים מאלה שמעלים את הטענה הזו, מעלים אותה לא רק לגבי זכות הבחירה, אלא גם לגבי זכות הדיבור וזכות המחשבה. "מי אתה שתטיף לנו, מפרינסטון הרחוקה והנוחה?" היא טענה שכבר נמאס לי לשמוע (הגם שהיא לא הופנתה כל-כך רבות אליי). נמאס לי לשמוע אותה גם כשהיא נאמרת לאחרים. אז זו הזדמנות טובה לחזור ולמאוס בטענה ששוללת זכות מחשבה ודיבור על כל נושא שקשור בארץ מאלה שאינם חיים בה.

כל הרעיון של בחירות במדינה דמוקרטית, הוא שהן מעניקות לאזרח בודד את הזכות להשתתף בקביעת סדר היום של המדינה, של כל המדינה, באופן שלא ישפיע רק עליו. כך למשל, הצבעת החרדים והערבים שאינם משרתים בצה"ל, כאשר גם ההצבעה שלהם משפיעה על הרכב הממשלה שתנהיג את ישראל בנתיבות שלום ומלחמה. בין המתנגדים לרפורמת ביטוח הבריאות של אובמה תמצאו לא מעטים שהרפורמה לא תשנה את ביטוח הבריאות שלהם כהוא זה, ושהרפורמה לא עוסקת בהם. כלומר – הם מסודרים, ומתנגדים לכך שהממשלה תעזור לאלה שאין להם, אף כי זה לא ישפיע על ביטוח הבריאות שלהם עצמם. מנגד, אפשר גם לדמיין אנשים ללא ביטוח בריאות, התומכים ברפורמה מרחיקת לכת עוד יותר, שתעלה את המיסוי על דרגות-מס שהם אינם יכולים לחלום עליהן. לו היינו מציעים שרק אלו שיצאו למלחמה יוכלו להצביע בנושאים הקשורים למלחמה, ורק אלו שמרוויחים מספיק כדי לשלם את המס החדש רשאים להצביע לגביו, היינו שומטים את הבסיס לדמוקרטיה. הדמוקרטיה המודרנית מתקיימת על שלל פגמיה, כולל זכות הצבעה לכל. זכות זו כוללת גם את אלה שאינם קוראים עיתון, אינם מבינים לעומק את הנושאים שמערכת הבחירות עוסקת בהם, מצביעים בגלל איום מרב זה או אחר, או לפי מה שהבעל אומר, או לפי הפתק ששמו להם ביד בבית-האבות. אין זה אידיאלי, אבל זה פירושו של המשחק הדמוקרטי. איכשהו, כל זה בסדר, וזה אפילו בסדר שישראלים החיים בחו"ל יטוסו לארץ להצביע ביום הבחירות. הדבר היחיד שלא בסדר זה שהם יצביעו בחו"ל.

הישראלים שיטריחו עצמם לקונסוליה כדי להצביע, הם – מן הסתם – אנשים שישראל חשובה להם, ושרוצים רק את הטוב בשבילה. הם אולי לא מבינים מה טוב בשבילה, ייתכן מאוד שהתפיסות שלהם לגבי מגבלות הכוח והמציאות בשטח הן שגויות, אבל בזה הם אינם שונים מן הישראלי הממוצע החי מרחק שלוש שעות נסיעה לכל היותר מרצועת עזה או מהגדה. הם רוצים שצה"ל יעשה מלחמה מבלי שהם עצמם יסכנו את חייהם? כך גם הישראלים תושבי ישראל. או שמא מישהו כבר שכח את מבצע עופרת יצוקה ואת האופן שבו הוא כמעט הכפיל את המנדטים של מפלגתו של שר הבטחון, בשל הדרך שהוא מצא להרוג מעל אלף ערבים מבלי לסכן חיילי צה"ל? זו הפנטזיה של כל ישראלי, לא רק של הישראלים בחו"ל. על מה כל-כך כועסים עליהם? שבעוד ילדי הצפון נאלצו לברוח מהטילים של נסראללה במחנה מאולתר של גיידמאק, הם מצאו דרך טובה, בטוחה, נעימה וקבועה יותר להימלט מאימת הסכסוך?

במישור האישי, אני לא בטוח שאני מתלהב מהרעיון שאדם לא יהיה מעורב פוליטית בסביבה הקרובה אליו. הווי אומר, לו חוק כזה יתקבל, אני בספק אם אני אנצל את הזכות הזו, ואם וכאשר אני אדע איפה אני מתכוון להשתקע, אני מקווה שאני אעשה כל מאמץ להתאזרח שם, ולהיות אחראי פוליטית לסביבה שאני חי בה ("הארלם הם עכשיו אחיך," במילותיו של א"ב יהושע). אבל זו החלטתו של הפרט, והחוק, כמו חוקים רבים אחרים, מתיר לעשות דברים שאני עשוי להסתייג מהם במישור ערכי-מוסרי. וכל הטיעונים כנגד החוק הזה מתעלמים גם מהמצב לגבי האזרחים שחיים בישראל, וגם מהעובדה שהחוק הזה מבקש להקל על בעלי זכות ההצבעה, ולא להרחיב את זכות ההצבעה עצמה (אם הבנתי נכון).

הנקודה הזו מתקשרת לשאלה הגדולה יותר שאני שואל את עצמי, שהיא שאלת המקום, המחוייבות למקום, הסדרת יחסי אדם-מקום בחוק ועוד, וזה לא הפוסט האחרון בנושא.

כעת, אני מתמקד בסוגיית החוק, ואני חייב להודות שמביך לראות אנשים דוגמת נתניהו וליברמן, וגם משה בן-עטר מהמועצה הציונית, מדברים בעד החוק הזה, כאשר כל חייהם מוקדשים להיפך הגמור, כלומר, קידוש ערכי הציונות, המחוייבות למקום, לשירות בצה"ל, לעלייה וכולי. הטענה שעולה תדיר היא שמדובר במהלך פוליטי צר, כיוון שרוב המצביעים הפוטנציאליים הללו הם ימניים. אם אכן כך הדבר, ודאי שזה מחפיר, שהרי עמדה בנושא כה מהותי צריכה להיות עקרונית, מבלי קשר לרווח או להפסד האישי. לכן, התמיכה העקרונית שלי באפשרות הזו, עומדת בסתירה לא רק לכך שלא הייתי רוצה להגדיל את מספר מצביעי הימין בארץ בצורה מלאכותית, אלא גם לעובדה שאני עצמי לא הייתי מממש את זכות ההצבעה הזו, כתושב חו"ל.

אלא שהטענה שמדובר בתרגיל כדי להעלות את מצביעי הימין היא טענה תמוהה: ממי חוששים נתניהו וליברמן? משלושת המנדטים של מרצ? ממפלגת העבודה, שחוזים לה כעת (שוב) ירידה למספר חד-ספרתי בבחירות הבאות? הציבור בישראל הוא ימני גם בלי שני המנדטים של ישראלֵי לוס אנג'לס וניו יורק. להזכירכם, יו"ר קדימה, עם שאול מופז כמספר שתיים שלה, הובילה את המפלגה שלה לזכייה במירב הקולות בבחירות, כאלטרנטיבה לנתניהו – לא לברק.

אני חושד, אם כן, שיותר משנתניהו וליברמן מוטרדים מעוד מנדט או שניים למחנה שלהם, הם רוצים להרחיב את מאגר הקולות של הקול היהודי. שוב אנחנו מתעסקים עם השד הדמוגרפי. ואף כי הוא לא יודה בזה, אני מנחש שאם גדעון לוי היה נאלץ לבחור בין ממשלה עם רוב יהודי בראשות נתניהו למדינה דו-לאומית עם רוב פלסטיני מוצק, הוא עדיין היה מעדיף את נתניהו. כך שההתנגדות שלו לחוק הזה נרשמה, אך כמוה גם הלאומיות המבצבצת ממנה – הלעג ליורדים, העובדה שנדרש שוב לעוד אחד מפניני ביטוייו של רבין. מי שעוקב אחר כתיבתו של לוי לא מופתע מכך שבסופו של דבר הוא פטריוט. הוא עצמו לא יכחיש זאת, כמדומני. אלא שבמאבקו נגד "המחנה הלאומי", הוא מצטייר לא פעם כאנטי-פטריוט, או למצער כפוסט-ציוני, ונוח לו להצטייר כך. אך קריאה זהירה יותר שלו מגלה שאין הדברים כך.

מאבק בשד הדמוגרפי על-ידי פזורה ישראלית הוא סוג נוסף של ג'רימנדרינג – פעם ליברמן מציע להוציא את אום-אל-פאחם מאיזור ההצבעה הישראלי כדי לשמור על הרוב היהודי, ופעם הוא מציע לכלול בו את הישראלים בחו"ל (שכוללים, מן הסתם, גם פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית). גם פתרון שתי המדינות הוא סוג של ג'רימנדרינג כזה, כפי שמהלכי האימים מפני מדינה דו-לאומית טורחים להבהיר פעם אחר פעם, וגם ההתנגדות הנחרצת לזכות השיבה היא עוד כלי מאבק בשד הדמוגרפי. והנה, מבלי שתכננתי, מתחיל להירקם עוד קשר בפוליטיקה של הניידות (כותרת מוצלחת יותר מאשר "הפוליטיקה של התנועה"): הציר הדמוגרפי.