המאבק המשפטי של שאול אריאלי

הקריאה בארבעת הפרקים הראשונים של אריאלי (פרטי הספר כאן), לפני שאני עובר לחלק של ספרד, העלתה את השאלה של מהו "אינטרס בטחוני". נגעתי בזה כבר בפוסט הקודם כשהערתי על כותרת המשנה של הספר, אבל אני רוצה לחדד את העניין.

יש, בעצם שני סוגים של אינטרס בטחוני שאפשר לדבר עליהם. האחד, הוא הבטחון המיידי, קרי היעילות של אמצעי זה או אחר כאמצעי הגנה כנגד מתקפה ספציפית. השני, הוא הבטחון האסטרטגי, שהוא מושג כל-כך כללי ורחב, שהוא יכול להכיל כמעט כל דבר בתוכו, אם רוצים בזה.

רבים, כולל אני, דיברו על כך שחומת ההפרדה וכן המחסומים אינם בטחוניים. הכוונה הייתה לבטחון המיידי. החומה איננה הסיבה לירידה בטרור, הפיגועים שיוצאים לפועל קורים למרות החומה, והפיגועים המסוכלים אינם בהכרח תוצאה של החומה. שאול אריאלי מציב עצמו בעמדת המקצוען נטול הפניות: בתור אחד שמבין בבטחון, הוא טוען שהחומה אינה בטחונית, היא פוליטית.

החזרה שלו על הטענה הזו שוב ושוב המחישה לי עד כמה בעייתית ההפרדה בין טיעון בטחוני לטיעון פוליטי. ודאי שתפקידה של ממשלה איננו לדאוג לבטחון המיידי-האישי של תושביה בלבד. הבטחון האסטרטגי חשוב לא פחות, והוא איננו יכול שלא להיות עניין פוליטי.

נניח, למשל, שההתעקשות להכליל את אריאל וקדומים בתוך מרחב התפר איננה נוגעת לשיקולי בטחון מיידי, אלא לשיקולים פוליטיים, כפי שאריאלי טוען. מה טיבם של השיקולים הפוליטיים הללו? ודאי שאלה התומכים בסיפוח המזדחל הזה, רואים בזה שיפור עמדתה של ישראל במשא-ומתן. לדוגמה, אנחנו יכולים לדמיין פוליטיקאי שמוכן לוותר על אריאל ולפנות אותה בבוא היום, אך איננו רוצה להצהיר על כך כרגע. בכך שהוא משאיר את אריאל כקלף במו"מ הוא מחליש את עמדת הפלסטינים, שיצטרכו לבחור בין התעקשות על אריאל להתעקשות על חזרה סמלית של פליטים לתוך גבולה של ישראל (למשל).

אני אינני תומך בעמדה הזו, כמובן. כל מה שאני אומר הוא שאם יש פוליטיקאי שזו המטרה שלו כאשר הוא מציג עצמו כמי שתומך בהחזקת אריאל לנצח, אי-אפשר להכחיש שזהו שיקול בטחוני אסטרטגי, הגם שההגיון שלו נתון לויכוח. מצד שני, הוא לא יוכל להודות שזה השיקול שלו (כי עצם ההודאה הפומבית תחליש את עמדתו), ולכן הויכוח הזה לא יכול להתרחש.

האתגר הוא זה: אני יוצא מנקודת הנחה שבקשת הפוליטית הישראלית-ציונית, ממרצ ועד האיחוד הלאומי, ישנה הסכמה שהסדר עם הפלסטינים לא יסיים את הסכסוך, ושכל מהלך צריך להיעשות באופן כזה שישמר את העליונות הישראלית. הויכוח הוא על האופן שבו שומרים על עליונות זו באופן מיטבי מבלי להיות חשופים לסיכונים אחרים. הויכוח על האופן נובע גם מבסיס ערכי שונה וגם מהערכות טקטיות ואסטרטגיות נפרדות לגבי יכולת הפעולה במציאות הקיימת. בעיניי, הכיבוש עצמו איננו דמוקרטי ולכן ויכוח לגבי הדרכים להמשיך אותו לא-רלוונטי בעיניי. אך בתוך המציאות הקיימת, כאשר כל הצדדים שואפים לשיעבוד זה או אחר של הפלסטינים, השאלה היא מה הדמוקרטיה יכולה להכיל מכל אחד מהצדדים בפוליטיקה הישראלית. במילים פשוטות: ודאי שאני רוצה מציאות שבה לממשלה נבחרת תהיה הסמכות לחלק את הארץ (הגם שאני מתנגד לאופן שבו היא תעשה זאת, וחושב שרוב הסיכויים שפתרון כזה לא יקדם את הערכים הדמוקרטיים וההומאניים שאני מאמין בהם). אם כך, האם אינני צריך להסכים גם למציאות שבה לממשלה נבחרת יש הסמכות לספח שטחים?

התשובה הנשלפת משמאל היא שאי-אפשר לקבל בדרכים דמוקרטיות החלטות שבסיסן אינן דמוקרטיות (הנה הניסוח הבהיר של נעמה כרמי לעניין). אבל ההסבר הזה עובד רק כל עוד מחזיקים באשלייה כאילו חלוקת הארץ היא סיום הכיבוש, ואיננה בעצמה תכתיב של המנצח למנוצח, לפי הנוחות הפוליטית שלו. אם מכירים באכזריות של פתרון שתי המדינות (בכל גירסה ריאלית שלו), אם מכירים במרחב ההסכמה הנמצא בקשת שבין מרצ לאיחוד הלאומי, אז התשובה איננה כה פשוטה. אני לא מדבר על הזכות המוסרית או על התבונה המדינית. אני מדבר על יסוד לקיום פוליטי – אם רוצים ממשלה שיכולה לפנות, צריכים להסכים גם לממשלה שיכולה ליישב. מעבר לעובדה שזה נראה לי נכון כעקרון פוליטי, זה גם אופן ההתנהלות בשטח בכל שנות קיומה. היציבות היחסית של המשטר בישראל נובעת מזה שלמרות כל האיומים לא היו מלחמות אחים גם כאשר הממשלה יצאה למלחמות שנויות במחלוקת, וגם כאשר ערכה מבצעי פינוי או תהליכי שלום שנויים במחלוקת.

איך כל זה קשור לספר של שאול אריאלי? ובכן, מדבריו של אריאלי מצטייר נסיון מתמשך לקעקע את הלגיטימיות הזו של השלטון הישראלי, על-ידי אין-ספור דיונים בבית-המשפט, באצטלה של איש-מקצוע בטחוני ותו לא. כאמור, זהו בטחון במובן המיידי והצר ביותר שלו, ועצם הדיון מתעלם מחובתה וסמכותה של המדינה להתוות מדיניות שבסופו של דבר משליכה גם על הבטחון, אך לא (רק) על הבטחון המיידי, אלא על תפיסת בטחון כוללת.

עם זאת, אריאלי מודה שהוא מאמין בהפרדה על בסיס הקו הירוק (ותיקונים קלים, כמובן) כפתרון מדיני. הוא מתאר את ההתנגדות הפוליטית של שרון לחומה משום שהוא איננו מאמין בהפרדות כפתרון. לטענת אריאלי, הקמת החומה נכפתה על שרון בשל לחץ ציבורי לאחר גל הפיגועים ששיאו במרץ 2002, ושרון החליט להקים אותה באופן כזה שלא יתאם את הרצונות של המעוניינים בהפרדה, אלא דווקא של אלה המעוניינים בסיפוח. במסגרת מרחב ההסכמה הישראלי, הדבר הזה נראה לי לגיטימי. מה שנראה לי בעייתי הוא שאדם (או גוף) שמאמין בהיפרדות כאסטרטגיה מדינית, יפנה לבית המשפט כדי לכפות על הממשלה להתוות מדיניות מנוגדת. אריאלי מרבה להתפאר, כמעט כמו ילד קטן, ביחס המועדף שזכה לו בבית המשפט העליון כנציג המועצה לשלום ולבטחון (121, 133 ועוד), אך מה שעולה מן הדברים מתאים לדימוי הבלתי-ראוי של בג"ץ מוטה פוליטית שמתערב בהחלטות ממשלה. אחרי הכל, אריאלי איננו מסתיר והומועצה לשלום ובטחון איננה מסתירה את הכיוון הפוליטי המועדף עליה. השאלה המשפטית היא שאלה של מידתיות: פגיעה בפרט לעומת השמירה על בטחון חפים מפשע, אך אריאלי שוב ושוב מטשטש את הקו שבין צרכי הבטחון המיידי לתפיסות בטחוניות לטווח ארוך. בכמה מקרים הוא אף מסביר שהתוואי שהממשלה הציעה איננו בטחוני כי מדובר בתוואי שטח נחות, שנקל לפגוע ממנו בחיילים שיהיו בו. טענה מוזרה: האם תפיסת הבטחון של צה"ל (שגם בה נאחז אריאלי כדי להצדיק את התנגדותו לחומה) גורסת שמירה על חיילי צה"ל גם במחיר פגיעה באינטרסים בטחוניים? רצועת הבטחון בלבנון, למשל, לא הייתה כזאת.

בכל המקרים האלה, בהם עשויים חבריי משמאל להצדיק את המעשים של אריאלי, עליהם לשאול את עצמם כיצד הם היו מגיבים למעשה הפוך, שבו בג"ץ היה עוצר התקדמות בתהליך מדיני, או דורש מהמדינה לערוך שינויים בהסדר כזה או אחר עקב עתירה של יחידים הנפגעים מן ההסדר. אני מבדיל באופן חד בין עתירות של יחידים פלסטינים הנפגעים מן החומה (שבוודאי שמוצדק להגיש עתירה במקרה כזה, ואני מחכה לקרוא על כך בפרקים של ספרד בספר), לבין עתירות מצד גוף כמו המועצה לשלום ולבטחון שמעוניין בשינוי התוואי מסיבות מדיניות, בתואנה של סיבות בטחוניות. כאמור, יש להם טעמים בטחוניים אמיתיים להתנגד לתוואי, אך אלו טעמים בטחוניים שנובעים מן הראייה המדינית שלהם, ומן הראייה הכוללת של הבטחון, ולא הזירה ההולמת לדיון כזה היא הזירה הפוליטית: דיון ציבורי, פרלמנטרי וממשלתי. אריאלי עצמו מודה שהקושי להשיג שינוי באמצעים כאלה דחפו אותו לזירה המשפטית. אני מחזיק באותה עמדה שהחזקתי ביחס ל"עופרת יצוקה": באשר ההחלטות הפוליטיות אינן מקובלות על גופים, יחידים וזרמים שונים בחברה, עליהם להילחם עליהן בזירה הפוליטית ולא בזירה המשפטית.

אחד הקשיים המשתקפים אגב הדיון הזה הוא אופיו של הסכסוך הפלסטיני כסכסוך מתמשך, שאין בו הכרעה חד-משמעית או קצרה, ושהנצחון בו, לדעת רוב המשתתפים בדיון, דורש זמן, מהלכים ארוכי-טווח ותכנון משלבי. במבצע כמו "עופרת יצוקה" או כמו מלחמת לבנון השנייה, יכולה הממשלה לנהל את המהלך מבלי שהדיון המשפטי יפריע, כי המבצע יסתיים בטרם יסתיים המשפט. בדומה לזה, גם מהלך שלום או מהלך פינוי הוא קצר, יחסית, ולכן ניתן לקבוע עובדות בשטח המשפיעים על המציאות, ללא הדיון המשפטי. התווית מדיניות ארוכת-טווח שונה בזה שתוצאותיה מתגלות רק לאחר זמן, אם בכלל. למשל, אם המדיניות של שרון כללה סיפוח מזדחל ובלתי-מוצהר, הרי שזו מדיניות שהוא איננו יכול להגן עליה בבית-משפט (שכן איננו יכול להצהיר עליה), איננו יכול להראות את תוצאותיה או ליהנות מפירותיה, ואף איננו יכול להבטיח את המשכיותה ועקביותה בשל התהפוכות הפוליטיות השונות. בדומה לכך, האופי של המאבק איננו חד וברור כמו במאבק בין מדינות, כיוון שהוא נעשה לאורך זמן על גבה של אוכלוסייה אזרחית (שלעולם מורכבת מפרטים שנעשה להם עוול), בשונה מהמאבק הצבאי שבו האוכלוסייה האזרחית סובלת לזמן מוגבל ומוצהר. הקושי להגן על מדיניות מעין זו במסגרת עולם המושגים המשפטי הוא ברור (והדבר נכון לא רק להמשך הכיבוש, אלא גם אם ננסה לתאר נסיונות היפותטיים לסיים אותו).

עוד פוסט, אני מקווה, יעסוק בעצם הניתוח של גלגולי היחס להפרדות בתולדות הפוליטיקה הישראלית (בעיקר במאבק בין המחנות בתוך תנועת העבודה).

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

תגים: אריאל שרון, משפט, פוליטיקה, פרשנות, צבא, שאול אריאלי, תהליך השלום