השופט מנחם אלון הזהיר לא פעם מפני ריקון מתוכן של המשפט העברי. החשש שלו היה ששופטים ימצאו פסוק או שבר פסוק לשלב בפסקי הדין שלהם לשם תפארת המליצה, מבלי להרגיש מחוייבים למשפט העברי עצמו, כלומר – מבלי לראות עצמם חולייה בשרשרת שמתחילה במקרא, ונמשכת דרך ספרות חז"ל, היד החזקה, וספרות השו"ת העניפה. החשש שלו לא היה מופרך, כמובן, אך היה בו יותר מקורטוב של אשלייה. חז"ל טוענים שהם המשך ישיר של תורת משה, למרות שבסוגיות רבות הם בחרו בדרך הפוכה מזו שהתורה קובעת, ועיקרו את החוק המקראי מתוכן. כאשר החוק לא התאים, הם פירשו אותו פירוש עקום. במוצהר, הייתה להם מחוייבות מוחלטת לכתובים. למעשה, הם השתמשו בהם כרצונם, לפי רוחם וזמנם, וללא שום מחוייבות לכוונה הברורה של פשט הכתוב. במובן זה, שופטי ישראל המעטרים את פסקיהם בפסוקים מקראיים אינם שונים מחז"ל. ועדיין, יש הבדל משמעותי, שהמחוייבות של השופטים למסורות משפט חילוניות היא גדולה יותר מן המחוייבות למשפט העברי, והם גם יודו בזה בפה מלא. האם עדיפה שיטתם של חז"ל, שטענו שכל הכרעותיהם הן על בסיס המקרא כשלא היה הדבר כך על פני שופטים במערכת חילונית-דמוקרטית המצהירים שהמחוייבות שלהם למסורת המשפט העברי היא משנית? לי נראה שלא. אין רע ששופט במדינת ישראל יביא ציטוט מדברי הרמב"ם כאשר דבריו עולים בקנה אחד עם הערכים של ימינו, ועשויים לספק השראה או שאר-רוח לפסק הדין. יש פסול חמור בציטוט מדבריו אם ניתן להבין שזו הסיבה שנפסק כפי שנפסק.
כתבתי על הצורך להפריד בין המשפט הישראלי להלכה היהודית בהקשר לשופט גרשון גרמן (כתבתי אז גם לבית המשפט העליון בנדון, אך אין צורך להטריד את קוראיי בתשובתו הפורמלית והמתחמקת). כעת החלטתי לרכז בעמוד זה ביקורות על פסקי דין של שופטים המערבבים בין משפט ישראלי להלכה:
- משה דרורי (על פסק דין מפוקפק זה נכתב רבות, הפוסט של נמרוד אבישר הוא בין הטובים והחריפים שבהם – ותודה לתום על ההפנייה).
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
תגים: דת ומדינה, יהדות, משפט, ספרות חז"ל, פוליטיקה
