מילים ומעשים
טוב עשה עקיבא אלדר כשהעלה בשבוע שעבר את זכרם של ימי דב וייסגלס בלשכת ראש הממשלה:
"מצאתי פטנט בשיתוף עם הנהלת העולם שלא יהיה כאן שעון חול… סיכמתי עם האמריקאים שעם חלק מההתנחלויות לא מתעסקים בכלל, ועם חלק אחר של ההתנחלויות לא מתעסקים עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים… כל החבילה שנקראת המדינה הפלסטינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן… ההתנתקות מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים" (עו"ד דב וייסגלס, יועצו של ראש הממשלה אריאל שרון, מוסף "הארץ", אוקטובר 2004).
לוייסגלס היה תפקיד לקראת נאום בר-אילן של נתניהו, כפי שכתב אלוף בן:
הסמן האידיאולוגי בממשלת נתניהו, השר בני בגין, דיבר שלשום בפני ותיקי הליכוד במצודת זאב והזהיר ש"פתרון שתי המדינות" הוא מתכון לאין-פתרון ומסווה למזימה הפלסטינית לחיסול ישראל. אך ביקורתו על מפת הדרכים היתה פחות נוקבת, כנראה מפני שידע לאן חותר נתניהו, ואחד הנוכחים בקהל הניף מולו שלט: "בחרת ביבי קיבלתה דובי ויסגלס" (הטעות במקור). ויסגלס, היועץ שהוביל את שרון להתנתקות מעזה, הסביר בשבוע שעבר לנתניהו מדוע כדאי לו לחבק את מפת הדרכים כפוליסת ביטוח מדינית, שמבטיחה כי המדינה הפלסטינית תקום לאט ומעט. ביום ראשון יתברר, באיזו מידה נתניהו קיבל את העצה.
בסופו של דבר, זה הדבר הכי חשוב לגבי הנאום הזה. גם מדינה פלסטינית מפורזת לא תקום בימי נתניהו.
מילים ועוד מילים
כמה חודשים התבזבז השיח הציבורי בישראל על פתרון שתי המדינות, כאילו הייתה זו נוסחת קסם. יסכים לפתרון שתי מדינות בשביל לשבת עם לבני בקואליציה או לא יסכים? יאמר שתי מדינות לנשיא אובמה או לא יאמר.
הנה, אמר מדינה פלסטינית, ולא זו בלבד שהשמיים לא נפלו, זה עוד לא התחיל לפתור כלום.
לפני הנאום, היו כאלה שאמרו שנתניהו לא יאמר "שתי מדינות" או "מדינה פלסטינית" כדי שלא להכעיס את שותפיו בימין, אך שהוא יחזור על מחויבותו למפת הדרכים, שמקופלת בה הכרה בשתי מדינות. לבסוף, נתניהו הפך את היוצרות: הוא אמר "מדינה פלסטינית" אבל לא אמר "מפת דרכים".
אילו היה אומר "מפת דרכים" ולא אומר "מדינה פלסטינית", היו מבקרים אותו על הסירוב שלו לומר "מדינה פלסטינית". עכשיו, משאמר אך ללא המילים "מפת הדרכים", מסתבר שהמילים "מפת הדרכים" לא פחות חשובות מסיסמת "שתי מדינות", ולפלסטינים אולי אפילו חשובות יותר. היו עוד מילים שהפריעו לסאיב עריקאת – בנוכחותן או היעדרן – דוגמת "ירושלים" או "גבולות 67'" או "פליטים". קיצורו של דבר, אין אף סיסמה אחת או משפט אחד שיכולים להתיר את הפלונטר של הסכסוך.
אך גם הדוגמה החיה הזו בעקבות התגובות לנאומו של נתניהו לא תמנע מרבים לחשוב שהפתרון טמון בסיסמה: "שתי מדינות לשני עמים".
אמנות המשא ומתן
אני מודה שאין לי מושג מה נתניהו רוצה. כלל ידוע במשא ומתן הוא שאינך חושף את כל הקלפים כעמדת פתיחה. כך שאם נתניהו מצהיר על נכונות למדינה פלסטינית מפורזת (אגב, מדבריו השתמע שהוא מדבר על מדינה בגדה בלבד, ומבדיל אותה מהישות החמאסית ברצועה), כנראה שהוא מוכן ליותר. הדברים שעריקאת לא שמע עליהם בנאום, הם, מן הסתם, הסוגיות שנתניהו ישמור למשא-ומתן. מתוך עמדת ניתוח זו, ייתכן שאפילו ניתן לייחס לו נכונות לפשרה בירושלים. אך, כאמור, אני מקדים את המאוחר, אנחנו עדיין אך ורק בשלב המילים. בני בגין, לעומת זאת, שע"פ עיתונאים שונים הודיע שהוא איננו מסכים עם תוכן הנאום, אך לא יעזוב את הממשלה בעטיו, ייתכן מאוד ומסכים למה שנתניהו שירטט בנאום, אך לא מוכן להתפשר מעבר לכך. לכן, עמדת הפתיחה שלו היא להתנגד לנאום.
מצד שני, וכאן העסק מסתבך, יש פעמים במשא-ומתן שצד כלשהו עשוי להרגיש שהוא מוכרח לחשוף את הקלפים, ולהבהיר מה הקווים האדומים שלו ושמעבר להם אין לצד השני להשלות עצמם שאפשר יהיה לשאת ולתת. ייתכן שמשהו מעין זה עשה אהוד ברק בקמפ דייויד. הבעייה במהלך הזה, כמובן, היא שהוא סותם את הגולל על אפשרות למשא-ומתן: כל מה שאפשר היה להתפשר עליו כבר ניתן (ואין מקום לדון בו, כי כבר הודעת שאתה מוכן לזה), וחזרה לשולחן הדיונים מבלי יכולת להתפשר תהיה קשה מאוד.
האם יכול להיות שנתניהו סימן את הקווים האדומים שלו בשלב זה? עריקאת, המנוסה בהלכות מו"מ עם ישראלים צריך לדעת שמה שנתניהו לא הזכיר נותר פתוח לדיונים, ואפילו "מפורזת" יוכל לעלות לדיונים, עם פשרות של "כוחות שיטור" כאלה ואחרים (דיווח על תגובת עריקאת: כאן).
חופש התנועה
דבר אחד הכאיב לי מאוד בשמיעת הנאום:
אם פני הפלסטינים לשלום – למאבק בטרור, לחיזוק המשילות ושלטון החוק, לחינוך ילדיהם לשלום ולהפסקת ההסתה נגד ישראל – אנו מצדנו נעשה כל מאמץ לאפשר להם חופש תנועה וחופש גישה כדי שחייהם יוקלו ורווחתם תגדל. כל זה יעזור לקדם את הסכם השלום בינינו. (את הנוסח המלא מצאתי כאן).
חופש התנועה הוא אחד מחירויותיו הטבעיות של האדם. לישראל אין בעלות על חופש התנועה של פלסטינים. היא שוללת אותו באופן בלתי-חוקי ובלתי-מוסרי. את העובדה הפשוטה הזו רוב הישראלים מסרבים להבין, טועים לתפוס את חופש התנועה של הפלסטינים כנכס ישראלי, שברצותנו ניתן וברצותנו ניקח. אף-אחד לא הרים ולא ירים גבה על כך שראש-ממשלה של מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית מדבר על "מאמץ לאפשר חופש תנועה". זה איננו עניין למאמצים. זה עניין למדיניות על בסיס ערכים שאין להתפשר עליהם. כתבתי על כך בהרחבה בהזדמנויות שונות (ראו גם באנגלית).
"בכל הנוגע לביטחוננו המשותף,
אנו דוחים ככוזבת את הברירה בין שלומינו לבין ערכינו".
,As for our common defense
we reject as false the choice between our safety and our ideals
(מתוך נאום ההשבעה של הנשיא בראכ אובמה)
—
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
—
תגים: אלוף בן, בנימין נתניהו, בראכ אובמה, דב וייסגלס, חופש התנועה, סאיב עריקאת, עקיבא אלדר, פוליטיקה, פרשנות, פתרון שתי המדינות, צורה ותוכן, תהליך השלום
יוני 15, 2009 בשעה 8:51 am |
אני דווקא ראיתי בדיבורו על הגדלת חופש התנועה את נקודת האור היחידה בנאום. אני כמובן מסכים עם כך שהגבלת התנועה של הפלסטינאים מחפירה, אך דווקא משום כך אני רואה בהזכרתה דבר חיובי, כיוון שזה מצביע על כך שייתכן ונתניהו יקל על קושי התנועה בעתיד הקרוב. וזה בהחלט יהיה שיפור.
העמדה של ישראל (וזו כלל לא עמדה חדשה, או של מתניהו) היא שישראל רוצה להיות אימפריה, עם פרובינקיות המנוהלות בשלטון מקומי (ובמובלע, מעלות מיסים) אך חסרות כוח צבאי או השפעה פוליטית על לב האימפריה, מאפשרות לאזרחי רומא (סליחה, ישראל) להקים ישובים ולשבת בהן, ונשמעות לצווים מרומא (סליחה, ירושלים). אלא שישראל לא יכולה להגיד את זה במפורש, שכן היא תלויה בתמיכת המערב הדמוקרטי, ולכן נתיהו מסווה את האימפריאליזם שלו בדיבור על "מדינה מפורזת" במקום על "פרובינקיה".
יוני 15, 2009 בשעה 9:22 am |
(כמעט כתבתי יאיר המקורי, אבל זה לא במקום. בכל מקרה התגובה מעלי היא של יאיר אחר).
את התגובה של עריקאת צריך להבין לדעתי לא בהקשר של מה שנאמר או לא נאמר בנאום. התחושה של עריקאת – הוא אמר את זה בימים האחרונים – שהרשות הפלסטינית נמצאת לראשונה בעמדת יתרון – משום שהלחץ הוא על ישראל. והלחץ הוא במקום מאד ספציפי: הפסקת ההתנחלויות. זה תנאי חשוב בהרבה מקבלת עקרון שתי המדינות. והרבה יותר קשה. אף ממשלה ישראלית לא הפסיקה את הבניה בהתנחלויות עד היום. הקפאה מוחלטת תהיה נקודת מפנה
את הדילמה הזאת נתניהו לא פתר. והממשל לא הולך לוותר לו. הרש"פ מעוניינת לצפות בכיפוף הידיים הזה מרחוק, ועד שזה קורה אין להם שום סיבה לחלץ את נתניהו מהבוץ ולהתחיל מו"מ.
מעבר לכך, המדינה המצטיירת מנאום נתניהו היא מתקן כליאה, בנוסח שרון ובוש. אני לא בטוח שמדינה פלסטינית יכולה להיות משהו אחר, בתנאים של הגמוניה ישראלית, אבל אני נותן קרדיט לאובמה שהוא מדמיין משהו אחר.
יוני 15, 2009 בשעה 9:47 am |
הדברים שכתבת בסוף, על חופש התנועה כאחת מזכויות היסוד של האדם באשר הוא אדם, נכונים מאד.
המתנחלים, החשים כ "אדוני הארץ", שולחיהם, וממשלות ישראל שאפשרו הוויה זו, הצליחו להפקיע את ההומניזם מההתייחסות לאנשים החיים תחת הכיבוש שלנו, כך שאמירה כזו של נתניהו בנאומו, לא נתפסה כחריגה וכדורשת תגובה.
וזה מצער ומדאיג מאד.
יוני 15, 2009 בשעה 12:23 pm |
אני בהחלט תומך בראייתו של בני בגין את המצב. מצד אחד יש עם ישראל שחי אלפי שנים בארץ ישראל ומנגד יש המוני ערבים ובני נוכרים אחרים שפלשו וכבשו שוב ושוב את ארץ ישראל והרסו בה כל חלקה טובה.
במאה השנים האחרונות עם גלי העליה היהודית שהחיו את הארץ, דורשים לעצמם הערבים נתחים הולכים וגדלים של אדמות היהודים. לצורך כך התאחדו בני העם הערבי שחיים בארץ ישראל וקראו לעצמם "עם פלסטיני", כדי לגזול את הרכוש המעט שנותר ליהודים.
לכן יש לראות את נאומו של נתניהו כנאום היסטורי שסוגר את האופציה להקמת מדינה פלסטינית במערב ארץ ישראל. האם אתם חושבים שיש ערבי אחד שיסכים אפילו בעוד אלף שנה שתהיה מדינה יהודית במזרח תיכון ערבי – אסלאמי?
ולגבי 'חופש תנועה' הוא אכן ערך חשוב אבל הוא מתבטל כנגד "ערך חיי אדם". אם 'חופש התנועה' לערבים משמעותו יהודי אחד שנרצח אז יש ליהודים זכות וחובה להקשות על תנועת הערבים אל ישובים יהודים בשטחים ואל תוך מדינת ישראל.
לדעתי על ישראל להמשיך בשיחות תוך הצבת משוכות גבוהות לפלסטינים, כמו עקרונות נתניהו כפי שבאו לידי ביטוי בנאומו: ירושלים מאוחדת בירת ישראל, צאצאי הפליטים לא ייושבו בישראל, הישות הפלסטינית מפורזת מצבא וגושי ההתנחלויות יסופחו לישראל. הדרישות האלה בעצם קובעות שאין תוחלת לשום שיחות בהמשך, וברור הדבר שהדם יעלה למחבלים לראש והם יתחילו להתפוצץ.
לכן, השחיות יתחילו בקשיים גדולים בגלל לחצו של אובמה, לא תהיה בהם התקדמות מסעירה ובסוף הן תתפוצצנה. תרשמו את מה שבצלאל אומר לכם, כדי שלא תאמרו אח"כ שלא אמרו לכם.
יוני 15, 2009 בשעה 2:42 pm |
בצלאל: אין לי ספק שזה מה שנתניהו מנסה לעשות, אבל לשם שינוי נראה שאובמה מכיר בכך ולא ייפול בפח.
מעבר לכך, ההיסטוריה שלך לא מכירה באנושיות השווה של הפלסטינים. גם עם ישראל הגיע לארץ ככובש, ואף הגזע האנושי ככלל כבש את העולם מהומינידים אחרים. ללא קשר לאיך הגיעו לכאן הפלסטינים (ואגב, הם לא כובשים, הם צאצאי יהודים מומרים), הם גרו כאן ופשוט רצו להמשיך לגור בארצם ללא עול שליטה זרה. בדיוק כמו שאנחנו גרים כאן עתה ולא רוצים שתהיה עלינו שליטה זרה, או שליטה של עם אחר (הפלסטינים הם הרוב במדינה, והיו שולטים אם היתה להם זכות בחירה).
לבסוף, אני דווקא מסכים עמך שהסיסמה שלא צריך לוותר על חופש כדי לשמור על הביטחון היא נאיבית. אבל מצד שני, לא צריך לוותר על האידיאלים, ואסור, אפילו כדי להגן על החיים. מצער אך עדיף דווקא שימותו כמה יהודים מאשר שמליוני אנשים יחיו ללא חופש תנועה (למרות שחובה לנסות למנוע כל מוות, כמובן), בדיוק כפי שאתה מעדיף ש(הרבה יותר) יהודים ימותו בתאונות דרכים כמחיר לכך שליהודים יהיה חופש תנועה בכבישים.
אתה פשוט לא מעריך את חופש התנועה של הפלסטינים, כבני אדם, כשווה לזה של היהודים. אילו היית מעריך אותו, היית מעדיף לוותר למשל על תנועת המתנחלים, ולא על תנועת הפלסטינים. שינועו המתנחלים בשיירות משוריינות בליווי צה"ל, יגורו בביצורים, ויישמרו על חייהם בלי להפריע לחופש התנועה של הפלסטינים. (או לחלופין, שייחיו איך שהם רוצים, ויסכנו את חייהם במודע כמחיר על החופש – זוהי אופציה סבירה לגמרי.)
יוני 15, 2009 בשעה 3:25 pm |
לפני כמה זמן חשדתי שיש שני "יאירים" בין המגיבים, ואני שמח שנזדמנתם יחד כדי לאשש זאת!
יאיר, בקשר לחופש התנועה – זאת בעייה שבין המילים למעשים. בניתוח ריאלי, נראה לי שנסכים שאלה מילים בלבד, ואין לצפות להטבות ממשיות (גם הטבות, כזכור, אינן תמיד כפי שהן נראות במבט ראשון). אם מתייחסים למילים בלבד, אני חושב שיש בעייה מהותית בשיח כזה של "מתן זכויות", כאילו שאלה זכויות ששייכות למישהו.
יאיר, POES - נראה לי שזו פעם ראשונה שהבנתי שהכינוי שלך בקפה הוא ראשי תיבות. תוכל לאשר?
באשר לתגובה עצמה, אני מסכים לגבי הביקורת על המדינה הפלסטינית, אך כך היה תמיד בכל תהליכי המו"מ. עריקאת אפילו היה במשלחת הירדנית-פלסטינית, כשישראל לא הסכימה להכיר בפלסטינים כגורם עצמאי. ראיתי שאבי יששכרוף כתב ב"הארץ" על המניעים לתגובה הפלסטינית, אבל עוד לא הספקתי לקרוא.
עדה – תודה. אני שמח שזכיתי לתגובה של מישהי שמבינה על מה שאני מדבר, לפני התגובה של בצלאל, שבדיוק הדגימה את מה שביקרתי.
בצלאל – יאיר השיב לך יפה ובאופן יותר רגוע משאני הייתי יכול להרשות לעצמי.
גם אני, כמוהו, חושב שהגבלת חופש התנועה למיליוני אנשים כדי שיהודי אחד לא יירצח זו דיספרופורציה בלתי-מוסרית. יתר על כן, מדינת ישראל עצמה מסכינה עם מקרי רצח על בסיס שבועי, ועדיין שומרת על חופש התנועה. העובדה שהכלל שהצבת פועל רק כלפי פלסטינים ולא כלפי יהודים מוכיח שאין כאן אינטרס ממשי לשמור על חיי יהודים, אלא מאבק לאומי שהבטחון לפעמים משמש בו כתירוץ. הכתבה של אורי בלאו ויותם פלדמן מסוף השבוע מדגימה היטב כיצד אין שום קשר בין המגבלות על עזה לבין בטחון.
יוני 15, 2009 בשעה 3:53 pm |
אני עודני מקווה שהמילים ייתרגמו למעשים בשטח – לא בגלל נדיבות הלב או ההומניות המתגברת של נתניהו, חלילה, אלא מכיוון שהוא יחשב שבכך הוא ישחרר מעט לחץ בינלאומי.
נו , אל תיקח לי את התקווה! מותר לקוות!
יוני 15, 2009 בשעה 4:47 pm |
בהחלט, מותר לקוות.
יוני 15, 2009 בשעה 4:57 pm |
תודה על הדברים- מסכים איתך.
הוא כנראה הקשיב לויסגלס אך נאלץ להמיר את הפורמלין בערפל.
לדעתי הנאום ציני ומחושב ותכליתו פיזור ערפל שיאפשר משיכת זמן-מול האמריקאים ומול הקואליציה.
מעבר לזה תבונתו לא מגעת.
יוני 15, 2009 בשעה 7:26 pm |
תודה וברוך הבא!
מסוכן מאוד לזלזל בתבונתם של פוליטיקאים…
אין סיכוי שהאמריקאים ייפלו בפח הזה של משיכת זמן. אם וכאשר הם עושים זאת, יש להבין זאת כתגובה לאילוצי המציאות (הכרה במגבלות הכוח), ו/או כנגד כנות רצונם לסיים את הסכסוך.
יוני 15, 2009 בשעה 9:04 pm |
poes זה מיצי בהולנדית, הקול שעושים לחתולים כשרוצים שהם יבואו. (מבטאים poos)
הקשר שלי להולנד מסתכם בשבוע אחד באמסטרדם, לפני ארבע שנים. גרתי בבית ספר נטוש שהפך למגורים של קומונה ומרכז פעילויות וחוגים. ברובע היהודי לשעבר של העיר, שעדיין מרגיש מת למדי, ששים שנים אחרי.
היה שם חתול חמוד נורא, שמדי פעם אני נזכר בו, כמו למשל כשפתחתי את הכרטיס בדהמרקר.
יוני 16, 2009 בשעה 7:17 am |
אני לא חושב שידעתי על הצד החתולי שלך…
יוני 16, 2009 בשעה 10:43 pm |
מיאו.
הפיסקה האחרונה של הפוסט הזה חזקה מאד, כל מילה במקום.
יוני 17, 2009 בשעה 4:03 am |
תודה – אני משתדל…
יוני 24, 2009 בשעה 4:31 pm |
לפעמים חלומות מתגשמים:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1095210.html
בעקבות הלחץ הבינלאומי: ישראל הסירה עשרות מחסומים בגדה המערבית
… רביע שוויכי, בן 31, גם הוא נהג מונית מקלקיליה, מספר כי הוא "יוצא ובא כל הזמן. זה שבוע שני שהמעבר פתוח. למה? כי היו כמה בעיות בפנים (חוליית חמאס שפעלה בקלקיליה וחוסלה על ידי הרשות הפלסטינית, א.י וע.ה), גמרו אתן וזהו. אלה ההקלות של הישראלים. זה משהו גדול מבחינתנו. אתם לא יכולים להבין. היו מעכבים אותנו במשך שעות במחסומים. היום כלום. פשוט עוברים, בלי להתעכב. גם ליריחו הדרך פתוחה. אינשאללה יהיה שלום ויבואו עוד הקלות, זה מסייע לתושבים, זה עוזר לרשות הפלסטינית וזה יביא לשיפור במצב הכלכלי. המכוניות הישראליות נכנסות עכשיו לקלקיליה והרבה ערביי ?הפנים' (ישראל) עושים קניות. זה מצוין עבורנו".
כן ירבו.
יוני 24, 2009 בשעה 5:50 pm |
אני עדיין מחכה לשמוע אם מדובר בשינוי מהורדת המחסומים שתוכננה ממילא לקיץ הזה, או במשהו אחר. הרי אז דיברו על הורדת רוב המחסומים, אבל חסימת המעבר להולכי רגל. הדיווח האופטימי כמעט הדביק אותי, אבל אז נזכרתי בכך שלמרות שנוח להציג כאילו מדובר בתגובה ללחץ של ממשל אובמה, הרי מדובר במדיניות שהוכרזה כבר בראשית השנה, וממילא תוכננה עוד בטרם נכנס אובמה לתפקיד.
ראה כאן: http://amihay.wordpress.com/2009/02/23/nycwb/
יוני 25, 2009 בשעה 7:48 am |
גם על השלום הכריזו, ולפני הרבה יותר משנה… אני מאמין שהלחץ הבינלאומי תרם את חלקו הן להאצת התהליך והן להעמקתו.
מרץ 13, 2011 בשעה 1:18 pm |
[...] אפשרות, ודומני שכבר רמזתי עליה בעבר, שנתניהו לא היה כן בהצהרותיו בנאום בר-אילן, כפי שלא יהיה כן בהצהרות אחרות שלו, שאנשים מצפים להן [...]
מאי 25, 2011 בשעה 11:09 am |
[...] כדי להבין את המהלך שעבר על שביט, מעבר להשערות לבי שלושים המילים שהושמטו, אין צורך בזכרון היסטורי רחוק-טווח. זה אותו מהלך שהיה לקראת ולאחר נאום בר-אילן לפני שנתיים. הנה מה שכתבתי אז: [...]