הערות בשולי נאום אובמה בקהיר

[למי שפספס את הפרסומת: הזמנה ללימוד]

הנאום של נשיא ארצות-הברית, בראכ אובמה, בקהיר היה מעורר-השראה ונבון (באופן שכמעט התרגלנו בנאומיו, ודאי החשובים שבהם). אני מבקש להעיר כמה הערות לתגובות ששמעתי בתקשורת הישראלית על הנאום, ולבסוף אעיר משהו על הניתוח הפוליטי של הנאום.

טרור: כמה אנשי ימין תקפו את אובמה על-כך שלא הזכיר את המילה "טרור". הגדיל לעשות דניאל הרשקוביץ מהבית היהודי, כשטען כי "אובמה התעלם בנאומו מהעובדה שהפלסטינים טרם זנחו את דרך הטרור." הצהרה מטופשת שכזאת אולי מתקבלת יפה בקרב עדרו של הרשקוביץ, אך היא כל-כך חוטאת לפירוש דבריו של אובמה, שהיא בלתי-ראויה מפיו של איש מדע. גם ללא המילה טרור, קשה לומר שאובמה התעלם מהטרור הפלסטיני: הוא תיאר את הקסאמים ואת פיגועי האוטובוסים כפשיטת-רגל מוסרית, והביא את מאבק השחורים בארה"ב כמופת למאבק צודק שהשיג את מטרותיו רק כשפעל בדרכי שלום.

חשוב מכך, להחלפת המילה "טרור" במילה "אלימות" יש חשיבות שדווקא אנשי הימין היו צריכים לברך עליה: טרור מוגדר כהתקפה שרירותית על אזרחים חפים מפשע. לכן, לכל הפחות תקיפה של חיילי צה"ל לא תיחשב לטרור, ויש אנשים הגורסים שפגיעה באזרחים בתוך השטחים גם היא איננה טרור, כיוון שאלה אינם חפים מפשע (אם רואים את הכיבוש כפשע, ואת המאבק בו כמאבק צודק). לכן, דווקא הבחירה במילה "אלימות" במקום "טרור", ובגינוי המוחלט של האלימות כבלתי-מוסרית ובלתי-יעילה, מכלילה התקפות שגורמי ימין ודאי היו רוצים להכליל, ואילו גורמים פלסטינים היו טוענים שהן אינן בגדר טרור, אלא "התנגדות".

השוואה לשואה: משום מה, בכל מה שנוגע לשואה, אנשים שוכחים מה המשמעות הרטורית והאנליטית של השוואה. כשאנחנו משווים בין שני דברים, אנחנו תמיד מביאים בחשבון שיש מאפיינים מסויימים שניתן למצוא בהם דמיון, ושיש מאפיינים אחרים בהם אין דמיון.

האם אימתה של השואה פירושה שאף סבל אחר איננו ראוי לחמלה, להכרה או לפיצוי? האם הכרה ישראלית בסבל הפלסטיני ובעוולות שנעשו כלפיהם – מדעת ושלא מדעת – פירושה הכחשת השואה, או השוואת ישראל לגרמניה הנאצית?

כדי להבין נכון את ההשוואה שגזר אובמה, יש להביא כמה דברים בחשבון: ראשית, הוא דיבר על היסטוריה יהודית של רדיפות שהגיעה לשיא בשואה, אך לא דיבר על השואה בלבד. הוא דיבר על היסטוריה זו כהצדקה לזכותו של העם היהודי למדינה. אילו היה מדבר על השואה בלבד, היה זה משום עיוות היסטורי – השואה איננה ההצדקה לקיומה של המדינה, וכל מי שטוען זאת, משבש את הדברים: האם כל מהלכי הציונות קודם השואה נעדרי הצדקה? כך שאם הוא מדבר על היסטוריה של רדיפות באופן כללי, ההשוואה לפלסטינים פחות מחרידה, היות ואין חשש שהישראלים מוצבים במקומם של הנאצים באנלוגיה הזו (ושוב, אין לחשוש מהאנלוגיה בפני עצמה, ולא כל שכן כאשר היא לא נעשתה).

שנית, אובמה דיבר על הסבל הפלסטיני, ולא הזכיר מי אחראי לו. האם הוא דיבר רק על הסבל מאז 1967? ואולי כלולים בזה גורמים נוספים שמנעו מהפלסטינים את עצמאותם, כמו מצרים ששלטה ברצועת עזה, ירדן ששלטה בגדה המערבית, וגם הבריטים ואפילו העות'מאנים? זה יהיה פירוש הגיוני יותר לדבריו, בהתחשב בהקשר ההיסטורי שבו הוא מיקם את דבריו. אבל על ראש הגנב בוער הכובע, וככל שהימין יודע שישראל חטאה לפלסטינים, כך הוא נדרש לצווח חזק יותר שאסור להשוות ואסור לדבר על הסבל שלהם.

לבסוף, צריך לחשוב גם על המשמעות הפוליטית של "ההשוואה", כביכול, שערך הנשיא. כשהוא דיבר על השואה, הוא גינה את הכחשת השואה במילים חריפות, וטען שהיא חסרת-שחר, מעידה על בורות, ומלאת שינאה. לא מחאו לו כפיים בשלב הזה, כפי שלא מחאו לו כפיים בשום שלב שבו הוא דיבר בזכותה של ישראל. אך בהשוואה הזו הוא קיפל את הדרישה לאמת: אם העולם הערבי רוצה שנשיא אמריקאי ידבר בזכות הסבל של הפלסטינים, עליו לחדול מהשקר הנלוז של הכחשת השואה. המסר של אובמה היה חד וברור: אין תחרות של מסכנים או מי סבל יותר. הכרה בנוראות השואה, אין פירושה הכחשת הסבל של הפלסטינים. איך הגיבו בישראל למסר העמוק הזה? "לא, אבל אנחנו סבלנו יותר, איך אתה משווה?!"

שינוי המפה? בישראל כל-כך התרגלו שנשיאים אמריקאים באים לבקר ומוציאים משפטים שלמים בעברית, ששכחו שזה שטאנץ שעושים בכל מקום. כוכבי רוק כנשיאים לומדים כמה מילים בעל-פה כדי ליצור תחושה של פמיליאריות. אובמה ציטט מהקוראן ואמר כמה מילים בערבית לא בגלל זהותו, אלא מפני שזה מה שעושים. ההבדל הוא שבמשך שנים נשיאים אמריקאים לא פעלו לשדר אחדות והזדהות עם העולם הערבי, ולכן הם עשו את השטאנץ הזה בישראל ולא במצרים. אבל זה דבר טוב שזה קורה גם במצרים. בשורה התחתונה, אובמה לא זנח את ישראל, דיבר בזכותה והצהיר במפורש על קשר מיוחד שלא יינתק בין ישראל לארצות הברית. גם אז לא מחאו לו כפיים, והוא יכול היה לנחש שלא ימחאו לו כפיים על כך. הוא אמר את זה בכל זאת, וזה הדבר החשוב שישראלים מודאגים צריכים לשים לב אליו.

משמעות פוליטית

אובמה מבקש לקדם את האינטרסים האמריקאים באיזור בטון אחר ובשיטה אחרת מזו של קודמו. העובדה שהוא מרבה לדבר על אינטרסים בעוד בוש דיבר על מוסר, ערכים ואלהים, אין פירושה שבוש היה פחות פוליטיקאי או דאג פחות לאינטרסים האמריקאיים. יש הבדל סגנוני וערכי ביניהם, ודאי. הנאום הזה מכוון לשדר שינוי גישה, להדגים אותה, ולהעניק כוח לשותפים פוטנציאליים. כך יש להבין את דבריו על הדיאלוג המפרה בין האיסלאם למערב. שמעתי את ירון לונדון לועג לכך. אך הנאום של אובמה לא היה הרצאה אקדמית של היסטוריון (לאחר שכתבתי, קראתי את אותה טענה אצל דייויד ברוקס בניו יורק טיימס), אלא דברים של פוליטיקאי שבא לחפש שותפות (כאשר ארה"ב היא שותף בכיר, ולא שותף שווה). הוא פותח בדברים הנעימים לאוזן, המתארים את השותפות הזו כהמשכה של מסורת (עוד מרכיב הנעים לאוזנה של חברה מסורתית), ומבקש להיאבק בסטריאוטיפ של האמריקאי הבז לתרבות האסלאמית (אפשר למצוא אין-ספור דוגמאות לכך ביו-טיוב).

בדומה לכך, הוא תיאר את הוטו על הגרעין האיראני (ועל כל יכולת גרעינית חדשה) כהסכמה רחבה בין מדינות שמתבטאת באמנה, ולא כוטו של ארצות-הברית לבדה, בדיוק למען אותה מטרה: להיפטר מהדימוי של ארה"ב כשוטר עולמי, שהוא גם שוטר בלתי-הגון. בדומה לאחרים, הוא יצר זיקה משתמעת בין נתאנז לבין דימונה, אך לא כזאת שמבקשת לקיים את המזרח-התיכון תחת מטרייה גרעינית, אלא לפרז אותו.

אין לנו דרך לדעת אם דבריו כנים. הם נשמעים מאוד כנים ומאוד מרגשים, וזאת כיוון שהוא נואם מוכשר. אבן-בוחן אחת עשויה להיות הסוגייה הפלסטינית. גם כאן דבריו של אובמה נשמעים מלאי-חזון, שואפים לשוויון של שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו.

אלא שאין סיבה להאמין שאובמה איננו מודע לפער העצום שיהיה בין שתי המדינות הללו: צבאית, כלכלית ותשתיתית. אובמה מוכרח להיות מודע היטב לכך שלמדינה הפלסטינית לא יהיה רצף טריטוריאלי, ושגושי ההתיישבות שעתידים להישאר על כנם בגדה יפגעו גם ברצף הטריטוריאלי של הגדה לבדה (ראו הסבר לכך אצל נדב). הסדרי הבטחון הרבים שישראל תובעת (ושפלסטינים שונים כבר הסכימו להם), תשבש את מעט הריבונות שעוד תישאר להם.

סביר בעיניי שגורמים כמו ציפי לבני, אביגדור ליברמן, יוסי ביילין ושמעון פרס מעוניינים בפתרון שתי המדינות לא מתוך דאגה לזכויות הפלסטיניות אלא כדרך לשמר את העליונות הישראלית תוך יצירת חזות של מדינה דמוקרטית ושוויונית בישראל. האם לא אפשרי שמאחורי כל המילים הנשגבות, גם אובמה רואה זאת כך? לכל הפחות, זאת אפשרות שצריך לקחת בחשבון.

העובדה שנשיא אמריקאי ביקר במזרח התיכון מבלי לקפוץ לישראל, נתפסה על-ידי פרשנים שונים כאחד מאמצעי הלחץ של אובמה על נתניהו. האם מישהו חשב כמה פעמים נשיא אמריקאי ביקר במזרח התיכון, מבלי לבקר מדינה ערבית זו או אחרת? האם במדינות הערביות המודרות הללו מישהו ראה בזה סימן ללחץ אמריקאי, או שקיבלו את זה כמובן מאליו? המסקנה, אם כן, היא שכדי לגרום למישהו להיות מוטרד מהמקל, צריך קודם כל לדאוג שהוא ייהנה מהגזר. אחרי כשלושים שנה של איבה בין אמריקה לאיראן, אין לארה"ב יותר מדי סנקציות שיפריעו לאיראנים. גם ככה הם למדו לחיות בלי הידידות האמריקאית. הידידות שאובמה מפגין כלפי העולם הערבי נועדה לספק לארצות-הברית יותר כוח ואפשרויות השפעה באיזור. בזמן שהוא עושה זאת, הוא ממשיך לדאוג לאינטרסים הישראלים ותומך במודל שישראלים רבים כבר שנים מבינים כיצד הוא יסייע לישראל במאבק המתמשך מול הפלסטינים. כדאי לזכור את הדברים האלה בפעם הבאה שמקשיבים לו.

נ.ב. – שייך ולא שייך: מאמר של ציפי לבני בניו יורק טיימס, על השתתפות גורמים לא-דמוקרטיים בבחירות דמוקרטיות (כגון חמאס וחיזבאללה). היא טוענת שכשרת משפטים היא התנגדה ללא הועיל להשתתפות חמאס בבחירות.

לחצו כאן לגירסה אנגלית של הפוסט.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

תגים: ארצות הברית, בראכ אובמה, דניאל הרשקוביץ, פוליטיקה, פתרון שתי המדינות, ציפי לבני, שואה, תהליך השלום