1. מאז נכנס שר החוץ אביגדור ליברמן לתפקידו, התקשורת הישראלית מלאה שבחים, אם כי מסוג מאוד מסויים, כזה שעלבון מבצבץ ממנו: "הוא איננו גזען", פרסם אתמול עיתון "הארץ"; הוא לומד את דרכי הדיפלומטיה ועידן את התבטאויותיו; הפגישה שלו עם ראש המודיעין המצרי עומר סולימאן פורשה כמיתון ביחס לעמדותיו כלפי מצרים בעבר, וב"קול ישראל" שמעתי את איילה חסון מספרת שעובדי משרד החוץ הופתעו לטובה מן האנגלית הטובה שבפיו. מכלל הן אתה שומע לאו. התקשורת חגגה את הדימוי של ליברמן בצורת הקריקטורה הגסה ביותר שלו, וכעת מופתעת לגלות שהוא איננו עונה על התיאור ההוא.
דבר דומה אירע לעמיר פרץ: המינוי שלו לשר הבטחון עורר כל-כך הרבה התנגדות ולעג בתקשורת, שעם כניסתו לתפקיד כל ישיבה שעברה בשלום דווחה בליווי סופרלטיבים מרחיקי-לכת. הסוף ידוע: מלחמת לבנון השנייה נתפסה ככשלון, התקשורת תבעה אשמים, ומיהרה להתפכח מירח הדבש שלה עם שר הבטחון האזרחי, על-מנת לגרור אותו בבוץ שנית.
ליברמן איננו הפשיסט שאסי כהן גילם ב"ארץ נהדרת". הוא גם איננו יונה. מי שטועה לחשוב שתמיכה בפתרון שתי המדינות פירושה תמיכה בשלום או בשוויון זכויות, ימהר לשאת את ליברמן על כפיים, כפי שהוא ימהר להתבדות. האמת היא שהעקביות היחסית של ליברמן אמורה הייתה להקל על התקשורת לעקוב אחריו ולנתח אותו.
2. עוד לא תמו החקירות סביב "עופרת יצוקה", והתקשורת כמו שכחה שאולמרט הוא אחד מראשי הממשלה הלוחמניים ביותר שהיו לישראל מעולם, ודאי שבעשורים האחרונים. מספר ימי הלחימה ביחס למספר ימי הכהונה הוא מהגדולים אם לא הגדול ביותר בתולדות ראשי הממשלה.
לכן תמוה בעיניי שמאמר המערכת של "הארץ" יוקדש לקיצוניות של נתניהו. במאמר נכתב: "מהצהרותיו (של נתניהו) עולה כי הוא מבקש לעצור את התהליכים המדיניים שהובילו קודמיו, שכוונו להקמת מדינה פלסטינית בשטחים ולהסדר שלום עם סוריה". מה פירוש "קודמיו" ברבים? כזכור, בין כהונתו הקודמת של נתניהו לכהונתו הנוכחית כיהנו שלושה ראשי ממשלה בלבד: ברק, שרון ואולמרט. התהליכים המדיניים של ברק נבלמו כבר על-ידי שרון, כך ש"קודמיו" יכול להתייחס רק לשרון ואולמרט. האם מערכת "הארץ" גורסת ששרון קידם תהליכים מדיניים שכוונו להקמת מדינה פלסטינית בשטחים ולהסדר עם סוריה? לקרוא ולא להאמין. הרי ההתנתקות הייתה במהותה חד-צדדית כדי למנוע תהליך מדיני, ותוצאותיה (הידועות מראש), נועדו לפגוע בסיכויים להסדר שיכלול יחד את הגדה והרצועה. לגבי סוריה לא ידוע לי על שום דבר ששרון קידם בתחום זה.
נותרנו עם אולמרט. אם כך, ראשית מתבקש תיקון למאמר המערכת: "קודמו" ולא "קודמיו". האמנם אולמרט עסק בתהליכים מדיניים שעל נתניהו לעצור? אולמרט איננו רבין ואנאפוליס איננה אוסלו (הערה ל"ותיקין": עם כל הביקורת שלי על אוסלו, אינני מתכחש לשינוי המציאות הממשי שהוא יצר בשטחים, ולשינוי בשיח הציבורי שהוא יצר, שאותו נתניהו יכול היה להתיימר לעצור בכהונתו הראשונה). אין לנו סיבה לחשוב שאילו היה לאולמרט עוד זמן, עוד שנה או שנתיים, הוא היה מגיע להסדר עם הפלסטינים או עם סוריה.
אך דיכוטומיית ימין-שמאל כל-כך חזקה בישראל, שנתניהו כאיש ליכוד עם אמירות ניציות מעורר אנטגוניזם מיידי. האנטגוניזם הזה מביא אנשים לשגות שהוא אכן מנסה לבלום התקדמות מדינית, שלמעשה, מעולם לא הייתה אלא אשלייה.
3. לפני כשנה וחצי הזדמן לי לשמוע שיחה עם עקיבא אלדר בפרינסטון. בשלב השאלות העליתי את בעיית הפלסטינים הישראלים, ובייחוד הדגשתי את הפער שבין התביעה לשיבה לבין ההתנגדות הנחרצת של הפלסטינים הישראלים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית.
אלדר הודה שיש בזה בעייה, וסיפר שהוא תיכנן לפרסם פעם רשימה תחת הכותרת "אילו הייתי פלסטיני". הוא אמר שהסיבה שהוא לא פירסם את הרשימה, היא בשל העובדה שהוא איננו פלסטיני (ובמשתמע שזה יהיה יהיר מצידו או בלתי-ראוי להשיא להם עיצות).
הצטערתי לראות היום שהוא בכל-זאת פרסם את המאמר, ובמקום שתהיה בו התייחסות כנה לנקודות הכואבות של הסכסוך, הוא בחר להדגיש את הבנאליה של פתרון שתי המדינות, מבלי לוותר כמובן על הילוך-האימים שללא פתרון זה, "כשימלאו לישראל מאה שנה, אם לא לפני זה, היא (ערבית) תהיה השפה השלטת במדינתו של העם היהודי".
אלדר יודע היטב שגם יישום של פתרון שתי המדינות איננו מבטיח דבר, בשל אופייה המוגבל של המדינה הפלסטינית (גם בהסדרים שהוא תומך בהם), ובשל האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. אך במקום לנתח את המציאות הקשה הזו באומץ, הוא מעדיף להסתתר בפחדנות מאחורי תבניות שעבר זמנן, להמשיך לראות במתנחלים – "אדוני הארץ" כלשונו – שורש כל רע, ולהתעלם מן הבעיות שאין להן פתרון פשוט שניתן לסכם במאמר מתפייט ודמגוגי של 500 מילה. עלוב.
סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה
תגים: אביגדור ליברמן, אהוד אולמרט, אריאל שרון, בנימין נתניהו, הארץ, עמיר פרץ, עקיבא אלדר, פוליטיקה, פתרון שתי המדינות, תקשורת
אפריל 29, 2009 בשעה 2:04 am |
המתנחלים אינם אדוני הארץ (ארץ הגדה המערבית ) ? ומהם ,לראייתך,הנקודות הכואבות של הסכסוך ?
אפריל 29, 2009 בשעה 6:19 am |
תודה.
1. ראשית, אני מציע שלא נסרס את כוונתו של אלדר בביטוי "אדוני הארץ". הוא איננו מתכוון שהם השולטים ב"ארץ הגדה המערבית". המונח "הארץ" מעולם לא התייחס לאותו איזור. הוא מנסה ליצור חזות לפיה המתנחלים מצליחים לכפות את רצונם על ממשלות ישראל ובכך קובעים את המדיניות, חוסמים את השלום, ולכן "אדוני הארץ".
אך המתנחלים אינם אדוני הארץ, ואפילו לא אדוני הגדה המערבית. ממשלת ישראל היא הריבון היחיד שם. אלדר אינו יכול או אינו רוצה להסביר כיצד ההתנחלויות המשיכו להתפתח גם בשנות שלטון של "השמאל", ולכן נדרש לתיזה הזו.
היא איננה עומדת במבחן ההגיון או במבחן המציאות: כאשר שרון החליט לפנות יישובים בצפון השומרון, הם פונו מיד. שמא "אדוני הארץ" של אלדר לא היו בבית באותו יום? לא. הכוח שלהם הוא פשוט דל לאין-ערוך ממה שממשלות ישראל רוצות שנאמין.
המתנחלים נמצאים שם מתוך מדיניות מכוונת של ישראל, וכל הפריווילגיות שניתנות להם שם אינן משום שהם אדוני הארץ, אלא במסגרת אותה מדיניות.
2. הנקודות הכואבות של הסכסוך, בקצרה, טמונות בעובדה ששני לאומים נאבקים על אותו חבל-ארץ, כאשר שני הלאומים הללו מחולקים לכמה קבוצות: היהודים מחולקים לישראלים וליהדות התפוצות. הפלסטינים מחולקים ל"ערביי ישראל", "פלסטינים" (אלו הנמצאים ברצועה ובגדה) והפליטים בפזורה. ליהדות התפוצות אין תביעות נוספות על אלה של ממשלת ישראל. בצד הפלסטיני, לעומת זאת, המצב שונה: למרות שמדובר בעם אחד, ישראל מנהלת תהליך מדיני עם קבוצה אחת בלבד, ודוחה את תביעות שתי הקבוצות האחרות. תן דעתך על כך שהתהליך המדיני עם אש"ף כלל מגעים עם גורמים מהפזורה, כביכול, אך חזר והתייחס רק ל"שטחים". הסדר שלא יתייחס לשלוש הקבוצות הללו הוא זרע פורענות.
אפריל 29, 2009 בשעה 9:51 am |
תודה לך על ההסבר הממצה.רוב הפעמים (כולל הפעם הזו ) אני מסכים עם ראייתך את הנושאים.
שני משפטים שכתבת ,מעידים שהם עונים לציטוט של יוסף בן מתיתיהו שאתה מביא בראש הבלוג.
א."אך המתנחלים אינם אדוני הארץ, ואפילו לא אדוני הגדה המערבית. ממשלת ישראל היא הריבון היחיד שם. אלדר אינו יכול או אינו רוצה להסביר כיצד ההתנחלויות המשיכו להתפתח גם בשנות שלטון של “השמאל”, ולכן נדרש לתיזה הזו."
זו היתה ממשלת ה"שמאל" של המערך, עם מערך הקיבוצים שלה, שהקימה ראשונה את ההתנחלויות בע'זה, (נצרים, שעלתה כהיאחזות נח"ל ב 1972 ,ורק בשנת 1984 ,היא אוזרחה וניתנה לקיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי ) ולאחר מיכן את ההתנחלויות בשטחי הגדה המערבית.
ב." המתנחלים נמצאים שם מתוך מדיניות מכוונת של ישראל, וכל הפריווילגיות שניתנות להם שם אינן משום שהם אדוני הארץ, אלא במסגרת אותה מדיניות."
אמת.זו המדיניות.
אפריל 29, 2009 בשעה 11:14 am |
כותרת ספרם של אדלר ועידית זרטל היא 'אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967-2004'. ההתנתקות מ 2005 לא נכללת בו.
הכינוי 'אדוני הארץ' לא מנסה כמובן לטעון שהמתנחלים הם הריבון, אלא להצביע על כוחם העצום כקבוצת השפעה שיכולה לעשות כרצונה: תקציבים שהוזרמו להתנחלויות, בתקופות לא פשוטות למשק הישראלי, אי אכיפה של החוק. אדוני הארץ לא מפני שהם הריבון, אלא בשל יכולתם לאלץ את הריבון לעשות כדברם.
כדאי לשים לב להשתלבות המהירה של המתנחלים בתפקידי מפתח בסקטור האזרחי ועוד יותר מזה – בצבאי.
אפריל 29, 2009 בשעה 2:36 pm |
תודה לך, אזרח.
יערה – אני לא חושב שיש להם כזה כוח עצום. התקציבים שהוזרמו להתנחלויות נועדו לעודד אנשים לעבור לשם, כאלה שהאידיאולוגיה לא מספיקה להם, או לשפר את ההגנה (ההתנחלויות כמערך ביצורים של הצבא), או לייעל את ההפרדה.
ככלל, הם אינם יכולים לאלץ את הריבון לעשות כדברם, אלא אם הדברים עולים בקנה אחד עם רצונותיו של הריבון ממילא.